מערכת הצדק האלוהית והאנושית בנויה כך שזלזול, לעג וסכלות מושכים אליהם בהכרח ענישה וסבל. המילה נָכוֹנוּ משמעותה מזומנים ומוכנים, והיא משרתת את שני חלקי הפסוק: השְׁפָטִים (העונשים) מוכנים מראש ללצים, והמַהֲלֻמוֹת (המכות) מוכנות לְגֵו – לגופם של הכְּסִילִים [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. הלצים והכסילים, מחמת חוסר שכלם, עוברים בתמידות הן על חוקי המלכות והן על מצוותיו של ה', ולכן הם נענשים יום יום, עד שנדמה כי העונשים נבראו אך ורק עבורם, בעוד החכמים והצדיקים זוכים לשמחות [עמנואל הרומי].
הפרשנים מצביעים על הבדלים מהותיים בין סוגי החוטאים ואופן ענישתם. ישנה הבחנה בין מקור העונש: הלצים, הלועגים למשפט, נידונים ומקבלים את עונשם ישירות מאת ה', בעוד שהכסילים סופגים את מכותיהם מידי אדם [אבן עזרא].
זהותו של ה"לץ" זוכה למספר התייחסויות. מדובר באדם המתהלך בעולם בשאננות ובביטחון עצמי מופרז [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי זהו אדם המדבר לשון הרע, ועבורו ה' מזמן עונש ספציפי של נגע הצרעת [רש"י]. גישה אחרת וייחודית רואה בלצים אנשים המפיצים שקרים ונתונים כוזבים, ובכך מטעים חוקרים וחכמים בעיון המדעי והפילוסופי. בשל הנזק העצום שהם גורמים לחקר האמת, נכונו להם שפטים קשים [רלב"ג].
לעומתם, ה"כסילים" הם אלו שעושים מעשים מגונים כלפי הזולת מתוך סכלות, או שמחזיקים בדעות משובשות ומושחתות בשל שקיעתם בחומריות. מכיוון שהגוף והיצר הם אלו שהסיטו אותם מן האמת, העונש מכוון בדיוק לשם – לשבירת גופם [רלב"ג].
נשאלת השאלה, מה התועלת בהכאת הכסיל, הרי מתוך שטותו גם אם יחזור בו תחת המכות, תהיה זו הודאה מתוך כאב ואונס ולא מתוך רצון אמיתי? התשובה טמונה במילה לְגֵו. המכות אינן מכוונות למהותו הפנימית של האדם, אלא לגופו, לחומריותו וליצרו הרע. לכל אדם מישראל יש רצון פנימי לקיים את התורה, וכאשר הגוף והיצר נשברים תחת המכות, מתגלה הרצון האמיתי הזה, וכך תשובתו הופכת לכנה ורצויה [אלשיך].
בנוסף, קיים הבדל בחומרת הדין העתידי: בעוד שהלצים נידונים לעונש כפול – ייסורים בעולם הזה ודין בעולם הבא – הכסילים מקבלים מהלומות לגופם בעולם הזה בלבד, בתקווה שהייסורים הגופניים יעוררו אותם לשוב מדרכם ובכך יצילו אותם מלעמוד לדין חמור יותר בעתיד [אלשיך].