שתיית משקאות חריפים מרובה, או שקיעה יתרה בתענוגות החומר, מטשטשת את דעתו של האדם ומונעת ממנו לקנות דעת. השתכרות אינה רק אובדן שליטה רגעי, אלא פתח לזלזול בערכים, לחוסר רצינות ולפריקת עול.
הגישה המרכזית בקרב המפרשים היא שהפסוק משתמש בלשון קצרה וחסרה בו המילה איש, כלומר: איש הַיַּיִן הוא לֵץ. האדם השותה הופך לליצן, והוא הֹמֶה, צועק ומרעיש בשכרותו. יתרה מכך, היין הרגיל כבר אינו מספיק לו, והוא צועק ודורש לקבל גם שֵׁכָר, שהוא יין ישן, משכר וחזק יותר [אבן עזרא, מצודת דוד, אמרי דעת]. מנגד, יש המפרשים כי היין והשכר עצמם מתוארים בהאנשה. היין הוא הליצן, שכן הוא לועג לחוקי השכל וגורם לאדם להיות בלתי עקבי, ואילו השכר מביא למצב ירוד עוד יותר של המיה חייתית ורועשת, נטולת דעת לחלוטין [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
לגבי המשך הפסוק, וְכָל־שֹׁגֶה בּוֹ, קיימות מספר זוויות התייחסות. יש המפרשים את המילה מלשון שגגה וטעות. האדם עלול לטעות במחשבתו ולחשוב שמכיוון שמעט יין פוקח את הדעת, הרי ששתייה מרובה תעשה אותו חכם יותר. על כך מזהיר הפסוק כי מי שיטעה בכך לֹא יֶחְכָּם, שכן בעוד שמעט יין עשוי להועיל, רובו קשה ומזיק [מצודת דוד]. פירוש נוסף רואה בשגגה זו ביטוי לאדם המכניס את עצמו במזיד למצב של שכרות. במצב זה, כל חטאיו וטעויותיו נחשבים לו כזדון, והוא נשאב למעגל של התמכרות שאינו מאפשר לו להפיק לקחים ולחכם [אלשיך].
גישה אחרת מבארת את המילה שֹׁגֶה מלשון התעסקות מתמדת ושקיעה באהבת הדבר. מי שמשתעשע ומתענג על השתייה, טרוד בה תמיד ולא יוכל להתפנות ללימוד [מלבי"ם, עמנואל הרומי, אבן עזרא]. על דרך המשל, היין והשכר מייצגים את כלל תענוגות העולם הזה. השכל ותאוות החומר הם כשתי צרות המתחרות זו בזו, ולכן מי שחשקה נפשו באהבת התענוגים הגופניים לעולם לא יצליח לקנות חכמה באמת [עמנואל הרומי].