נפש האדם היא מאגר עצום של מחשבות, תוכניות וחכמה, אך הרעיונות המזוקקים והעמוקים ביותר אינם צפים על פני השטח. הם חבויים במצולות הלב, ונדרשים מיומנות, סבלנות ושכל חריף כדי להעלותם לאור.
המילה עצה מבטאת את היכולת לברור מתוך שטף המחשבות את הדרך הטובה והמועילה ביותר להשגת המטרה [מלבי"ם]. המילה יִדְלֶנָּה משמעותה שאיבה והעלאה, בדומה לשאיבת מים מן הבאר [מצודת ציון].
הפסוק ממשיל את החכמה והמחשבה הפנימית למַיִם עֲמֻקִּים. ההשוואה למים עמוקים מלמדת כי כשם שמים אלו הם קרים, זכים וצלולים משום שרגל אדם לא עכרה אותם, כך גם העצה שבלב היא טהורה וברורה [אבן עזרא]. עם זאת, בדומה למים הנמצאים בקרקעיתה של באר עמוקה שקשה מאוד להגיע אליהם, כך גם העצה הפנימית קשה להשגה ונסתרת מהעין [רלב"ג, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים שני נתיבים מרכזיים להבנת זהותו של אותו איש תבונה וכיצד הוא שואב את המים. הגישה הראשונה מתמקדת בתהליך פנימי של האדם עם עצמו. לכל איש ישנו פוטנציאל שכלי עמוק, אך לעיתים קרובות תאוות העולם משאירות אותו רדום, ולעיתים העצה כה עמוקה עד שהיא אינה מבוררת אפילו לאדם עצמו [עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. איש התבונה הוא זה שחוקר ומעמיק בתוך שכלו שלו. כשם ששאיבת מים ממקום עמוק דורשת קשירת חבל לחבל כדי להוריד את הדלי אל המעיין, כך איש התבונה משתמש בכלי ההיגיון, קושר מסקנה למסקנה ומסיק דבר מתוך דבר, עד שהוא מצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את האמת הצרופה [מלבי"ם, רלב"ג, עמנואל הרומי].
מנגד, גישה מרכזית נוספת בקרב הפרשנים רואה בפסוק תיאור של מערכת יחסים בין שני אנשים. לעיתים קרובות, אדם חכם מסתיר את תוכניותיו ועצותיו בעומק לבו. איש התבונה הוא אדם פיקח הבא בחברה עם אותו אדם. באמצעות שיחה קשובה, שאלות מכוונות וקישור של פרט לפרט, הוא מצליח לחשוף את צפונות לבו של חברו. הוא פועל בהדרגתיות, תחילה הוא שואב את המידע הגלוי שעל פני השטח, ודרכו הוא מצליח להעמיק ולגלות את העצה החבויה בתחתית [אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על גבי גישה חברתית זו, יש שפירשו את הפסוק כמתאר את הקשר שבין מורה לתלמיד או בין חכם לאדם הזקוק להכוונה. המים העמוקים מסמלים את ההלכה או החכמה האצורה בלבו של החכם, ואיש התבונה הוא התלמיד הנבון. במקום לפעול ללא מחשבה, הוא ניגש אל החכם, ובאמצעות שכלו ושאלותיו הוא דולה ולומד את החכמה מתוך רבו [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי].