פיתויים המושגים בדרכים פסולות מעניקים לאדם תחושת סיפוק מידית, אך טבעם להתהפך עליו ולגרום לו נזק כואב. המילה עָרֵב מבטאת מתיקות ונעימות לחיך, בעוד המילה חָצָץ מתארת אבנים קטנות ודקות, או שברי כלי חרס [מצודת ציון, עמנואל הרומי, רש"י].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בפסוק משל לאדם המשיג את פרנסתו וממונו בדרכי רמייה, גזל או הונאה. מאחר שההישג בא לו בקלות וללא עמל, בתחילה המאכל הגזול מתוק וטעים לו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף לֶחֶם שָׁקֶר יכול להתפרש גם כרווח המושג באמצעות עדות שקר [אבן עזרא], או כהנאה כללית מאמירת שקרים שהאדם אינו מודע לנזקם המיידי [עמנואל הרומי]. גישה ייחודית דורשת את המילה עָרֵב גם מלשון ערבות כלכלית, ומפרשת את הפסוק על לווה שלוקח ממון שאינו שלו, מפזר אותו ואינו מתכוון להחזירו, תוך שהוא פוגע במי שערב לו [אלשיך].
המתיקות של החטא היא זמנית בלבד. המילים וְאַחַר יִמָּלֵא־פִיהוּ חָצָץ מלמדות כי בסופו של תהליך, אותו מזון שאמור היה להזין מתברר כחסר כל תועלת. במקום לשבוע, החוטא שובר את שיניו, מאבד את עושרו, ונענש בידי השופטים או בידי שמים [מצודת דוד, מלבי"ם, רלב"ג].
רובד פרשני עמוק יותר לוקח את המושג לחם אל עולם הרוח והשכל. לפי כיוון זה, הפסוק עוסק באדם הנמשך לדעות חיצוניות, כפירה ואמונות מושחתות, כדוגמת המחשבה שאין גמול ועונש בעולם. דעות אלו נדמות בתחילה כחכמה מתוקה ומושכת, אך לבסוף מתברר כי הן לחם שקר שאינו מסוגל להזין את הנפש. פיו של האדם מתמלא בדעות שקר שהופכות לחיצים הממיתים את נפשו הרוחנית [רלב"ג, מלבי"ם, אמרי דעת].
לצד הפירושים הממוקדים בממון ובהשקפה, ישנה גם התייחסות נקודתית לחטאים שבינו לבינה, לפיה לחם שקר הוא משל מובהק להנאת העבירה השקרית שבניאוף עם אשת איש [רש"י, אלשיך].