הדרישה ליושר בסיסי אינה מסתכמת רק במעשה בפועל, אלא גם בהרחקת הכלים המאפשרים רמאות. הכתוב מגנה בחריפות החזקה של אמצעי מדידה כפולים, ומלמד כי עצם קיומם מעיד על כוונת זדון שאינה רצויה לפני ה'.
על פי הפשט, המילה אבן מתייחסת לאבני משקל, והמילה איפה מתארת כלי למדידת נפח המכיל שלוש סאים [מצודת ציון]. הביטויים אבן ואבן וכן איפה ואיפה מתארים אדם המחזיק ברשותו שתי מערכות של מידות ומשקולות שאינן זהות, אחת גדולה ואחת קטנה, כדי לקנות באחת ולמכור בשנייה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתעכבים על סיום הפסוק, הקובע כי גם שניהם, כלומר שני הכלים יחד [מלבי"ם], הם תועבה. נשאלת השאלה הרי רק האבן החסרה משמשת לגזל, ומדוע גם האבן התקנית נחשבת לתועבה. הגישה המרכזית מסבירה כי הרמאי מציג לקונה את האבן השלמה והתקנית כדי לרכוש את אמונו, אך בפועל שוקל את הסחורה באבן החסרה. מכיוון שהאבן התקנית משמשת כאמצעי עזר למעשה המרמה, גם היא נחשבת לתועבה [מצודת דוד, אלשיך].
גישה נוספת בוחנת מצב שבו לכאורה אין הפסד ממוני. לדוגמה, כאשר הקונה משתמש באבן משקל קטנה כדי לשלם פחות במטבעות, אך המוכר משתמש במקביל במידת איפה קטנה שמנפקת פחות סחורה. במצב כזה, הרמאות של שני הצדדים מקזזת זו את זו, והעסקה נותרת הוגנת מבחינה מתמטית. למרות זאת, הכתוב מדגיש כי עצם החזקת הכלים הפסולים וההצטדקות סביבם הם תועבת ה', שכן התורה אסרה על כך בכל אופן ובכל מצב [אלשיך, מלבי"ם].
מעבר למסחר הפיזי, הכתוב טומן בחובו משמעויות רעיוניות עמוקות. מבחינה אמונית, הפסוק משמש כהוכחה ליושר ההשגחה האלוהית. כשם שה' מתעב מידות כפולות אצל בני האדם, כך לא ייתכן לייחס לו אבן ואבן בבואו לשפוט את הבריות ולמדוד להם שכר ועונש או ייסורים [אלשיך].
מבחינה פילוסופית ונפשית, המידות והמשקולות מסמלים את תכונות האופי והשכל של האדם. המשקל הקטן והמשקל הגדול מייצגים את הקצוות הקיצוניים של ההתנהגות והמחשבה. הדרך הראויה והרצויה היא שביל הזהב והאיזון. על האדם להימנע מקיצוניות במידותיו, וכן בדעותיו. עליו לחקור את המציאות בכלים המתאימים, לא לדרוש הוכחות מוחלטות במקום שבו אינן אפשריות, ולא להסתפק בהוכחות חלקיות במקום שבו נדרשת ודאות [רלב"ג].