נוכחותה של סמכות עליונה, המעורבת באופן פעיל ובלתי אמצעי בעשיית צדק, טומנת בחובה כוח חודר החושף ומבער כל רשע. כאשר ההנהגה אינה מואצלת לאחרים אלא מופעלת מתוך השגחה קפדנית, השקר והעוול אינם יכולים להתקיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הדברים מכוונים כפשוטם כלפי מלך בשר ודם, השופט את עמו בעצמו ואינו סומך על פקידים ושופטים זוטרים העלולים להיות מושחתים ולהטות משפט [מלבי"ם]. הצירוף כִּסֵּא־דִין מצביע על ישיבה של קבע ועל כך שהמלך שומע בעצמו את טענות בעלי הדין, בשונה מהמילה משפט המתייחסת רק להכרעה הסופית [מלבי"ם]. כאשר המלך נוהג כך, הוא מְזָרֶה כלומר בוחן, מרחיק ומפזר [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם] או שוטח ופורש [מצודת ציון] את כל העוולות. פעולה זו נעשית בְעֵינָיו, כלומר באמצעות השגחתו הפעילה של המלך על הנעשה בממלכתו [מלבי"ם], או באמצעות מבט של איבה המטיל אימה על הרשעים ומבריח אותם מפניו, עד שלא יוצא מתחת ידו שום דבר שאינו מתוקן [אלשיך, עמנואל הרומי, אבן עזרא].
לצד הפירוש המילולי על מלך אנושי או על שופטי אמת, מפרשים רבים קוראים את הדברים כמשל כלפי ה'. כאשר ה' יושב על כסא הדין, כל רעות בני האדם, גם אלו שנעשו בסתר, נפרשות וגלויות לפניו [רש"י, מצודת דוד]. פרשנות זו קושרת את הרעיון לפסוק הבא אחריו: אם מלך בשר ודם מעורר פחד כזה שהרשעים יראים לטעון בפניו טענות שקר על ניקיון כפיהם ביודעם שהוא מואס ברשע, קל וחומר שמול בוחן כליות ולב, מלך מלכי המלכים שאינו לוקח שוחד, אין אדם היכול לומר בביטחון שזכה וטיהר את לבו [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
רובד פרשני נוסף וייחודי מתייחס לכתוב באופן אלגורי. לפי גישה זו, המֶלֶךְ הוא משל לשכל האנושי. כאשר השכל יושב לדון בדברים עיוניים כדי להגיע לאמת, הוא מזרה ומפזר את כל הדעות המטעות, ובכך מסיר מן האדם את המידות הרעות והתאוות המגונות [רלב"ג].