מערכת היחסים בין שלטון לנתיניו דורשת שמירה על מרחק ויראת כבוד, שכן חציית גבולות אלו טומנת בחובה סכנת חיים של ממש. הפסוק מדמה את הפחד שמטיל המלך על סביבתו לנַהַם, שהוא שאגת האריה, ואת האֵימַת לפחד ויראה עמוקים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסבירים כי המילה מִתְעַבְּרוֹ מתייחסת לאדם המכעיס את המלך ומעורר את זעמו. עם זאת, יש המדייקים כי המילה נגזרת מלשון עבירה וחציית גבול; כלומר, מדובר באדם שעובר את גבולות אימת המלך ונוהג בקלות ראש, ועל ידי כך מעורר עליו את קצפו [מלבי"ם]. תוצאת מעשה זה היא שהאדם חוֹטֵא את נַפְשׁוֹ, ביטוי שמשמעותו חיסרון והחטאת המטרה [מצודת ציון, אלשיך], או במובן החמור והמעשי יותר – אדם שמסכן את עצמו ומתחייב בנפשו למיתה [עמנואל הרומי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מזהיר מפני פגיעה בכבוד המלכות. בעוד שפסוקים אחרים בספר משלי עוסקים בסכנה שבמלך שכבר נמצא בשעת זעם, פסוק זה מדגיש את הצורך לשמור על אימה וריחוק גם בשעת רצון. ההתקרבות למלך ללא יראת הכבוד הראויה משולה לסכנה שבהתקרבות לכפיר אריות במאורתו [מלבי"ם]. מי שאינו חולק כבוד למלכות מביא על עצמו את אובדנו [אבן עזרא]. מתוך כך, אדם שנמנע ממריבות רק מפני הפחד מעונשו של המלך, עושה זאת מתוך יצר הישרדות ודאגה לעצמו, ולא מתוך רדיפת כבוד אמיתית [אלשיך].
לצד הפירוש הפשטני, הפרשנים מרחיבים את משמעות הפסוק לרבדים רוחניים ופנימיים. במישור האמוני, הפסוק מהווה אזהרה חמורה מפני המראת פיו של מלך מלכי המלכים, ה', שזעמו מרעיש את הארץ [עמנואל הרומי], וכן אזהרה מפני עבירה על הציווי לירא את ה' [מצודת דוד].
במישור הנפשי, המלך מסמל את השכל האנושי, שאותו ייעד ה' לשלוט על שאר כוחות הנפש. אימת השכל צריכה להיות חזקה כשאגת אריה כדי להרחיק את האדם מהשחתה. על פי פירוש זה, המִתְעַבְּרוֹ הוא כוח התאווה והיצר הרע, אשר מריב עם השכל. אדם הבוחר ללכת אחר תאוותיו ומתעלם מאזהרות שכלו, מחסיר ומאבד את נפשו עד לכיליון מוחלט [רלב"ג].