ההשקעה המוקדמת היא התנאי ההכרחי לקצירת פירות עתידית, ומידת ההכנה קובעת את התוצאה הסופית. שלמה המלך משתמש במחזור החקלאי כדי להמחיש עיקרון זה, ומציג את דמותו של העצל המעדיף את הנוחות הרגעית על פני הטרחה הנדרשת.
ברובד הפשט, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מֵחֹרֶף משמעותה בעונת החורף, או בגלל צינת החורף [אבן עזרא]. העצל נרתע מן הקור, יושב בחיבוק ידיים ונמנע מלחרוש את אדמתו. כתוצאה מכך, כאשר מגיעה עונת הקציר, הוא נאלץ לבקש תבואה מאחרים שטרחו ועבדו, אך איש אינו נותן לו והוא נותר בידיים ריקות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. המילה וְשָׁאַל מופיעה בפסוק כקרי, בעוד שהכתיב במסורת הוא "ישאל" [מנחת שי].
מעבר למשמעות החקלאית, הפרשנים רואים בפסוק משל עמוק למצבו הרוחני והנפשי של האדם, ומתייחסים לשאלה מדוע הפסוק נוקט בלשון חרישה ולא בלשון זריעה. החרישה היא הכשרת הקרקע. אדם הזורע מצוות ומעשים טובים מבלי שחרש תחילה את אדמת נפשו וניקה אותה מחטאיו, משול למי שזורע על קוצים. בעת פקודה, כאשר יזדקק לזכויותיו, יגלה שהן לא השרישו כראוי ולא יעמדו לו [אלשיך].
גישה מרכזית נוספת בקרב הפרשנים משליכה את המשל על תקופות חייו של האדם. ה"חורף" מסמל את ימי הנעורים. זהו הזמן להכשיר את הגוף והנפש, לעקור את קוצי התאוות ולזרוע את זרעי החכמה והמוסר. צעיר המתעצל ומתפתה ליצריו, יגיע לימי הזקנה – היא עונת ה"קציר" – ויבקש לקצור חכמה, אך יגלה ששכלו נותר ריק מפרי [רלב"ג, מלבי"ם]. עיקרון זה תקף גם במישור החומרי: מי שלא ישתדל לצבור הון ולעבוד בימי בחרותו, לא ימצא ממה להתפרנס לעת זקנתו [עמנואל הרומי].
ברובד העליון, הפסוק משמש משל ליחס שבין העולם הזה לעולם הבא. העולם הזה משול לחורף, שכן הוא עולם העשייה והזמן היחיד שבו ניתן ללמוד תורה ולקיים מצוות. ה"קציר" משול ליום המיתה ולעולם הנשמות שכולו שבת. אדם המתעצל בעבודת ה' עקב רדיפה אחר תאוותיו, יבקש לקבל שכר ולהתענג בעולם הבא יחד עם הנפשות השלמות, אך לא ימצא דבר, שכן מי שלא טרח בערב שבת – לא יהיה לו מה לאכול בשבת [רש"י, מלבי"ם, עמנואל הרומי].