הפסוק מעמיד בניגוד את הדרך המכובדת של איפוק אל מול נטייתו של הכסיל להסלים עימותים. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים שֶׁבֶת מֵרִיב היא הימנעות מקטטה או הפסקתה, כאשר פעולה זו עצמה מביאה לאדם כבוד רב. ההימנעות מריב נובעת מיראת ה' ומחוסר תאווה לרע [רלב"ג], והיא נחשבת למידה מהוללת של סבלנות. כאשר אדם סופג עלבון, השתיקה ועצירת הכעס אינן מעידות על חולשה, אלא להפך – הן מוכיחות שהוא אינו מייחס חשיבות לחירוף. תגובה נגדית רק תגרור חרפות נוספות, בעוד ששתיקה עשויה לגרום לתוקף להתחרט ולחדול ממעשיו [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יש הסבורים כי כבוד זה הוא מהותי ופנימי, ואינו נובע מפחד מהשלטונות, ואף מתעצם כאשר האדם מצליח לשבות מן הריב לאחר שכבר החל בו [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי המלך בכבודו ובעצמו מכבד את האדם שיודע לשקוט ולהרגיע את כעסו [אבן עזרא].
לעומת האדם המכובד, הפסוק מציג את האוויל אשר יִתְגַּלָּע. סביב משמעות מילה זו קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה מרכזית גורסת כי המילה מקבילה למילה "יתגלה", כלומר, בעת מריבה, קלונו, איוולתו ומידותיו הפחותות של הכסיל נחשפים לעין כול בשל ריבוי דיבוריו וחוסר יכולתו לשלוט ברוחו [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים את המילה כהתערבות, התפשטות והתעוררות למחלוקת. לפי גישה זו, האוויל מפרסם את עצמו, מרחיב את הריב ואף נדחף למריבות שאינן שלו [אבן עזרא, רלב"ג, אלשיך, עמנואל הרומי]. המפרש [אמרי דעת] שולל בתוקף את הגישה הראשונה, וטוען כי מדובר בטעות לשונית להחליף את האות עי"ן באות ה"א, ולכן המשמעות הבלעדית של המילה היא התעוררות למחלוקת.
האוויל נופל למלכודת הריב משום שהוא ממעט לחקור ולהעמיק, וסבור בטעות שההתערבות בקטטה היא הדבר הנכון לעשות [רלב"ג]. בעוד שהחכם עוצר את כעסו, האוויל מגיב מיד לכל דבר קטן שהוא שומע, ובשל שטותו הוא גורם לעצמו לספוג דברי ביזיון רבים פי כמה [עמנואל הרומי].