הקשר שבין אדם להוריו הוא היסוד להכרת הטוב ולהתפתחות מוסרית. אדם המשיב רעה תחת טובה, ומבזה את אלו שהעניקו לו חיים, חותר תחת קיומו שלו וממיט על עצמו חורבן מוחלט, פיזי ורוחני.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה יִדְעַךְ משמעותה כיבוי, בדומה לשלהבת הניתקת וקופצת מן הפתילה [מצודת ציון]. הצירוף בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ מתאר שחרות עמוקה, אפלה מוחלטת ומוות [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
חומרת המעשה נובעת מכך שהמקלל את אביו או את אמו מראה כפיות טובה קיצונית כלפי מי שנשתתפו עם ה' ביצירתו וסבלו עמל רב עבורו [עמנואל הרומי]. התנהגות זו מונעת מהאדם לקבל מוסר, פוגעת ביכולתו להכיר טובה לזולת, ולבסוף מובילה אותו לכפירה בה' שברא אותו, מה שמחריב את הסדר החברתי כולו [רלב"ג]. המניע למעשה חמור זה יכול לנבוע מפסימיות עמוקה של אדם הרואה בחיים סבל ומקלל את הוריו על שהביאוהו לעולם, או מתוך תאוות בצע של בן המייחל למות הוריו כדי למהר ולרשת את רכושם [מלבי"ם]. גישה אלגורית מציעה כי האב והאם מסמלים את השכל והתורה, והמקלל אותם הוא אדם הבוז למצוות התורה וההיגיון [עמנואל הרומי]. כמו כן, יש שקישרו התנהגות זו למידות רעות קודמות, שכן אדם שהתרגל להיות הולך רכיל ומגלה סודות, יגיע לבסוף לשפל שבו יקלל את הוריו ויחשוף את סודותיהם [עמנואל הרומי].
באשר לעונשו של המקלל, הפרשנים נחלקים לשני נתיבים עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה מתמקדת בעונש בעולם הזה. לפי תפיסה זו, נֵרוֹ מסמל את מזלו, הצלחתו והשגחת ה' עליו. עונשו הוא שהשגחה זו תסור מעליו, וכאשר תבוא עליו רעה וצרה גדולה, המדומה לחושך, הוא ייוותר ללא כל חנינה, תקווה או אור שידריך אותו [רש"י, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לעומת זאת, עולה השאלה כיצד ייתכן שאנו רואים בנים המקללים את הוריהם ומאריכים ימים בטוב. כדי להשיב על כך, הגישה השנייה מפרשת את העונש במישור הרוחני והנצחי. הפרשנים מסכימים כי נֵרוֹ רומז לנשמת האדם. העונש האמיתי יתרחש ביום הדין ולאחר המוות, אז תכבה נשמתו ותיכרת מצרור החיים. המושג בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ מתפרש כגיהנום או כעונש רוחני. בניגוד לייסורים בעולם הזה, שבהם האדם יכול לחזור בתשובה ולשוב ולהדליק את נרו, העונש בעולם הבא הוא חושך מוחלט וסופי שאין ממנו דרך חזרה, ושם תדעך נשמתו לעד [אלשיך, אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי].