מערכת היחסים בין שלטון לנתינים נעה בין אימה משתקת לבין חסד מעניק חיים. מצב רוחו של השליט מכתיב באופן ישיר את גורל הסובבים אותו, והמעבר בין כעס לרצון משול לתופעות טבע עוצמתיות ומנוגדות.
חלקה הראשון של ההשוואה עוסק בכעסו של השליט. המילה זַעַף מבטאת כעס [מצודת ציון], והוא מדומה לצירוף נַהַם כַּכְּפִיר, שהוא שאגתו המאיימת והמפחידה של אריה צעיר וחזק [מצודת ציון, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. מדובר בשאגת זעם של אריה הנמצא בסבכו וטורף את כל מי שמתקרב אליו [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי כעסו של מלך מסוכן ומחריד יותר מכעסו של כל אדם אחר, שכן בידו הכוח המוחלט והמיידי להוציא את מחשבתו אל הפועל, להשפיל או להרוס [רלב"ג, מצודת דוד]. משום כך, בעת זעפו של המלך, על האדם להתרחק ממנו לחלוטין [מלבי"ם].
לעומת זאת, כאשר המלך מרוצה, נאמר וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ. כשם שהטל מרטיב את הארץ, מזין אותה ומצמיח את העשב, כך אהבת המלך והארת פניו מביאות תועלת עצומה וחיים למי שהוא חפץ ביקרו [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. חסד זה מוענק באופן אישי ופרטני לכל אחד ממשרתיו, ממש כשם שהטל מלחלח כל עשב ועשב בפני עצמו, ואז הכל יכולים להתקרב לאור פניו [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בפסוק הדרכה מעשית למנהיגות, לפיה על מלך להפגין זעם כדי להטיל מורא ולשמור על הסדר, אך בד בבד עליו לאזן זאת ולהרעיף רחמים וטובה על נתיניו הראויים [אלשיך].
מנגד, יש מי שמוצא בדימוי הטל היבט של ארעיות. לפי תפיסה זו, דעתו של מלך בשר ודם אינה יציבה, ורצונו הטוב חולף ונעלם במהירות ממש כשם שהטל מתנדף לאחר זמן מועט, ולכן האדם אינו יכול לסמוך על כך שיוכל לשטוח את בקשותיו בפני המלך בכל עת שיחפוץ [אמרי דעת].
רובד פרשני עמוק יותר קובע כי המלך בפסוק אינו אלא ה' [רש"י]. קריאה זו משמשת כהתעוררות מוסרית חריפה: אם אדם נחרד מכעסו של מלך אנושי, שניתן לברוח ממנו, להסתיר ממנו כוונות, ועונשיו הם זמניים, קל וחומר שעליו לרעוד מפני זעמו של מלך מלכי המלכים, ה', שעיניו פקוחות על כל הדרכים ואין מקום נסתר מפניו [עמנואל הרומי].
עם זאת, זעמו של ה' שונה מהותית מזעמו של בשר ודם. גם כאשר ה' משמיע קול מבהיל ומייסר כדי לנקות את האדם מעוונותיו, כוונתו הפנימית אינה להשמיד או לנקום. רצונו האמיתי הוא להיטיב ולעדן את האדם, והוא מוריד את ייסוריו ברכות ובנחת, כשם שהטל יורד בעדינות על הדשא הרך כדי שלא לשבור אותו [אלשיך].