משלי, פרק כ״ב, פסוק י״א

אדם שלבו נקי מסיגים הוא בעל טְהָר־לֵב, בין אם הוא אֹהֵב את כלל הבריות ובין אם הוא אוהב את טהרת הלב עצמה. באדם זה קיימת התאמה מוחלטת בין פנימיותו לחיצוניותו, ולכן יש חֵן שְׂפָתָיו, שכן דבריו מתקבלים בנעימות ונובעים מתוך אמת ויושר ולא מתוך צביעות וחנופה. התוצאה של השגת מידות אלו היא שרֵעֵהוּ מֶלֶךְ, שכן אדם כזה ראוי להיות חבר ויועץ למלך בשר ודם המחפש אנשי אמת לבטוח בהם. דעות נוספות מסבירות שבזכות תכונותיו האדם עצמו ראוי למלוך, או שהפסוק מתייחס לה' שנעשה חבר ואוהב לאדם כזה.