משלי, פרק ד׳, פסוק י״ח

קמתם פעם מוקדם מאוד בבוקר, כשהיה עדיין חושך בחוץ, והסתכלתם על השמיים? בהתחלה רואים רק טיפה של אור חלש, אבל לאט לאט השמש זורחת והעולם כולו מתמלא באור גדול. המסע של האנשים הצדיקים דומה בדיוק לזריחה הזאת. המילה אֹרַח מתארת שביל קטן וצר. לפעמים, לעשות את הדבר הנכון וללכת בדרך התורה יכול להרגיש בהתחלה קצת קשה, כמו לצעוד בשביל צר במקום בדרך רחבה ונוחה. אבל מי שהולך בשביל הזה, צועד ישר לכיוון האור. הדרך של הצדיקים דומה לאוֹר נֹגַהּ, שזהו האור הראשון של הבוקר. בהתחלה הוא חלש, אך הוא הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד־נְכוֹן הַיּוֹם, כלומר מתחזק ומתעצם עוד ועוד, עד שמגיע אמצע היום והשמש מאירה בשיא הכוח. זהו משל מקסים שמלמד אותנו שככל שהצדיקים ממשיכים בדרכם, כך הם מבינים יותר את התורה, הנשמה שלהם מאירה יותר, והם הולכים וגדלים צעד אחר צעד.