חשבתם פעם מה קורה לכל הצעצועים, המשחקים והדברים שאנשים אוספים במשך כל החיים שלהם? דוד המלך מסביר לנו משהו מאוד חשוב על זה. בעולם שלנו יש אנשים חכמים, ויש אנשים שמתנהגים כמו וָבַעַר, שזה אדם שלא חושב על מה שבאמת חשוב ומתנהג בלי תבונה. כשמגיע הזמן להיפרד מהעולם הזה, יש הבדל גדול ביניהם. על החכמים נאמר שהם רק יָמוּתוּ, כלומר רק הגוף שלהם נפרד מהעולם, אבל הנשמה שלהם ממשיכה לחיות והם שמחים מאוד כי הם יודעים שמחכה להם שכר טוב מאת ה' על כל המעשים הטובים שעשו. לעומת זאת, על האנשים שלא עשו מעשים טובים נאמר שהם יֹאבֵדוּ. הם מרגישים אבודים ועצובים, כי הם בזבזו את כל החיים שלהם רק כדי לאסוף דברים בעולם הזה, ולא דאגו לאסוף מעשים טובים לנשמה שלהם.
אבל יש דבר אחד שקורה לכולם בלי יוצא מן הכלל: אף אחד לא יכול לקחת איתו את החֵילָם שלו, שזה הכסף והעושר שאסף. כל הרכוש שאדם עבד כל כך קשה להשיג נשאר כאן, והוא עוזב אותו לַאֲחֵרִים, לאנשים אחרים שיקבלו אותו למרות שלא טרחו בשבילו בכלל. זה מלמד אותנו מוסר השכל עצום: החכמה שלנו והמעשים הטובים שלנו נשארים איתנו תמיד, אבל הכסף והרכוש נשארים מאחור. לכן, הרבה יותר חכם להשתמש במה שיש לנו כדי לעשות דברים טובים, כמו לתת צדקה ולעזור לאחרים, במקום רק לאסוף ולשמור הכל לעצמנו.