יצא לכם לראות חקלאי שמעביר שתיל עדין ממקום למקום כדי שיוכל לגדול בצורה הטובה ביותר? המשורר מדמה את עם ישראל לגֶּפֶן, הצמח שעליו גדלים ענבים. למה דווקא גפן? מצד אחד, הגפן נותנת פרי מתוק ומשובח, אבל מצד שני היא עדינה וכל מי שעובר בדרך יכול לקטוף ממנה בקלות. בנוסף, כשמועכים את הענבים כדי להכין יין הם כאילו "שותקים", אבל היין שיוצא מהם הוא חזק מאוד. כך גם עם ישראל, לפעמים קשה לנו ואנחנו סובלים בשקט, אבל בסוף אנחנו מתגברים ומתחזקים.
ה' התנהג אל עם ישראל ממש כמו חקלאי מסור. המילה תַּסִּיעַ פירושה לעקור צמח ממקום אחד כדי לשתול אותו במקום אחר. ה' עקר את הגפן שלנו ממצרים, והוציא אותנו למסע ארוך במדבר. כדי שיהיה לגפן מקום טוב לגדול בו, ה' היה צריך לפנות את השטח: תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם, הוא הוציא מהארץ את העמים שחיו בה, ואז וַתִּטָּעֶהָ, נטע אותנו, עם ישראל, במקומם בארץ ישראל.
כל התיאור היפה הזה הוא בעצם תפילה. המשורר מזכיר לה' כמה אהבה ודאגה הוא השקיע בגפן שלו כשהוציא אותה ממצרים ונטע אותה בארץ. הוא מבקש מה' שיזכור את האהבה הזו, ירחם עלינו גם עכשיו, ויציל אותנו מכל הצרות.