תהלים, פרק פ״ח, פסוק י׳

מתוך סבל מתמשך, האדם חווה כאב, עצבון עמוק וחולשה פיזית הניכרת בפניו, כך שעֵינִי דָאֲבָה ושוקעת פנימה מִנִּי עֹנִי, כלומר מרוב עינוי, לחץ ודלות. למרות הייסורים, הוא פונה בהתמדה אל מידת הרחמים האלוהית וזועק קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם, מתוך הכרה שה' אשר מכאיב הוא גם זה שמרפא, וכי תפילתו על העוני היא למעשה בקשת חיים עקיפה. כדרכם של מתפללים, הוא פורש את ידיו כלפי מעלה בתחינה ואומר שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. עם זאת, מתוך פנייתו מהדהדת תחושה קשה של חוסר אונים, שכן למרות תפילתו היומיומית ועיניו הכלות אל ה', נראה כי לעת עתה הוא אינו נושע ונותר ללא מענה.