בשעת פרידתן הכואבת, נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לשוב על עקבותיהן, ופורסת בפניהן מציאות ביולוגית ומעשית שאינה מותירה כל סיכוי לעתיד משותף. החזרה המשולשת על השורש לשוב בפרק זה (ובפסוק שלפנינו במילה שֹׁבְנָה) אינה מקרית; היא מהווה מקור להלכה ולפיה יש לדחות אדם המבקש להתגייר שלוש פעמים כדי לבחון את רצינות כוונותיו, ואם הוא ממשיך להחזיק בדעתו חרף הדחיות – מקבלים אותו [תורה תמימה].
טענתה המרכזית של נעמי נשענת על גילה: כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. היא מסבירה כי עברה את הגיל שבו אישה נישאת, בין אם לשם אישות וחברה ובין אם לשם הבאת ילדים [אגרת שמואל, שטיינזלץ]. כאן עולה שאלה הלכתית מהותית בקרב הפרשנים: גם לו היו לנעמי בנים חדשים, כיצד היו הכלות יכולות להינשא להם? הרי אח שנולד לאחר מות אחיו פטור ממצוות ייבום ואסור באשת אחיו. התשובה לכך היא שמאחר שרות וערפה היו נוכריות, נישואיהן הראשונים למחלון וכליון ממילא לא היו תקפים מבחינה הלכתית. לכן, כעת כשהן מבקשות להתגייר, הן ייחשבו כמי שמעולם לא היו נשואות לאחים, ויהיו מותרות להינשא לאותם בנים עתידיים [רש"י, צאינה וראינה].
כדי להמחיש את חוסר התוחלת שבהמתנה, נעמי בונה סולם של תרחישים היפותטיים ובלתי מציאותיים בעליל. ראשית היא אומרת, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה – אפילו אם שמרתי בליבי תקווה כמוסה להינשא שוב [רש"י]. יש המסבירים כי אישה ששהתה באלמנותה עשר שנים, כפי שקרה לנעמי, אינה יכולה עוד ללדת, אלא אם כן מעולם לא התייאשה מן התקווה להינשא במהלך כל אותן שנים [מלבי"ם].
היא ממשיכה ומקצינה את התרחיש: גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ – אפילו אם יתרחש נס, אחזור לנעוריי ואתעבר עוד הלילה [רלב"ג, אגרת שמואל]. לדעת חלק מהמפרשים, הלילה הזה היה בדיוק הלילה האחרון של שנת העשור לאלמנותה, והוא היווה את ההזדמנות האחרונה בהחלט להרות [מלבי"ם]. אגב אורחא, השימוש הספציפי במילה הַלַּיְלָה מלמד דרך ארץ, שראוי לקיים יחסי אישות דווקא בלילה, מתוך כבוד הדדי וכדי למנוע מצב שבו אחד מבני הזוג יראה דבר מגונה בחברו שיעורר בו שנאה [תורה תמימה, צאינה וראינה].
השלב האחרון בתרחיש הדמיוני הוא: וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. נעמי נוקטת בלשון עבר, כדי לומר: אפילו אם נניח שההיריון צלח, לא הסתיים בהפלה וכבר ילדתי [רש"י, אגרת שמואל]. היא מדגישה את המילה בָנִים בלשון רבים, שכן כדי לפתור את מצוקתן של שתי הכלות, עליה ללדת באופן ספציפי תאומים זכרים. אך גם אם נס כזה אכן יתרחש, תאומים נוטים להיות חלשים, ואם חלילה ימותו, הכלות ימצאו את עצמן עגונות לנצח בחזקת "קטלניות" (נשים שבעליהן מתים שוב ושוב) [אגרת שמואל].
מבעד למילים הקשות, הפרשנים חושפים כי דבריה של נעמי נובעים מאהבה עמוקה ומרצון למנוע מכלותיה להישאר עגונות כל חייהן מתוך כבוד לבעליהן המתים. היא מבהירה להן שדחייתה אינה נובעת משנאה או ממחשבה שהן היוו "סימן רע" שבגללו מתו בניה. אדרבה, פרידתה מהן מסבה לה צער גדול יותר מאשר להן, אך היא מכירה בכך שיד ה' היא שפגעה בה בגין חטאיה, ואין היא רוצה שחיי הכלות ייהרסו ויעצרו מלכת בעקבות אסונה האישי [אגרת שמואל].