לאחר שאיבדה את בעלה ושני בניה, נעמי מקבלת החלטה גורלית לעזוב את המקום שבו חוותה את האסונות ולחזור למולדתה. סיום הבצורת בארץ יהודה אינו רק שינוי אקלימי, אלא מסמל נקודת מפנה רוחנית המאפשרת לה לשוב אל עמה ואל אלוהיה.
היציאה לדרך מתוארת באופן פתאומי. נעמי קמה מבלי להיפרד מתושבי המקום, ייתכן שכדי להימנע מניסיונות השכנוע של נכבדי מואב שביקשו שתישאר [אלשיך], או משום שקיוותה שכלותיה יעזבו אותה בדרך, שכן התביישה לחזור לארצה כשהיא חסרת כול [אשכול הכופר].
אף על פי ששלושתן קמו ללכת, המילה וַתָּשָׁב מופיעה בלשון יחיד. מכך עולה כי בעוד שכולן הסכימו לעזוב את המקום מוכה האסון, רק נעמי קיבלה החלטה פנימית ונחרצת לחזור לארץ ישראל [מלבי"ם]. יתרה מכך, השיבה התרחשה תחילה במחשבתה. מכיוון שה' מצרף מחשבה טובה למעשה, הפסוק מתאר אותה כמי שכבר שבה בפועל מרגע שגמרה בלבה לעשות זאת [אבן עזרא, אלשיך, אגרת שמואל]. המילה וַתָּשָׁב טומנת בחובה גם משמעות של חזרה בתשובה; נעמי התחרטה על כך שלא מיחתה בבעלה ובניה כשיצאו מארץ ישראל אל מואב [חומת אנך, אשכול הכופר]. השימוש בלשון רבים מִשְּׂדֵי מוֹאָב מלמד שנעמי עקרה את עצמה לחלוטין מכל ערי מואב, מתוך רצון אמיתי לשוב לארץ הקודש, ולא רק כדי לחפש מזל טוב יותר בעיר מואבית אחרת [אלשיך].
הבשורות על סיום הרעב הגיעו לנעמי בדרכים שונות. יש המפרשים כי המילה שָׁמְעָה היא מלשון הבנה; נעמי ראתה ששדות מואב מוריקים, והבינה שמסתמא כך קורה גם בארץ ישראל [אגרת שמואל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שנעמי שמעה את הבשורה מרוכלים יהודים שהגיעו למואב. בשנות הרעב, רוכלים שמכרו תכשיטים ומוצרי מותרות לא הסתובבו בדרכים משום שלא היה להם קונה. הופעתם המחודשת במואב היוותה הוכחה חותכת לכך שהרעב בארץ יהודה פסק ולאנשים יש שוב כסף למותרות.
ההמתנה של נעמי עד לרגע זה מעוררת שאלה לגבי מניעיה. יש המסבירים כי לא חזרה קודם לכן כדי שלא להכביד על עניי ישראל הרעבים עם פיה הנוסף [מגילת רות; ממהומה למלוכה]. אחרים מציינים כי חששה מהבושה ומהביקורת הציבורית; אילו הייתה חוזרת בעיצומו של הרעב, היו מאשימים אותה שברחה כשהייתה עשירה וחוזרת כעת כדי ליפול על קופת הציבור [אלשיך, אגרת שמואל].
מהות הבשורה הייתה כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ. פקידה זו אינה רק אספקת מזון, אלא חידוש הקשר וההשגחה. הפרשנים מסכימים כי ה' לא נתן להם לחם רק מתוך רחמים, אלא משום שעם ישראל חזר בתשובה והיטיב את דרכיו, ולכן היה ראוי לשפע קבוע [מלבי"ם, אגרת שמואל]. הלחם למעשה היה מוכן עבורם כל העת, אך עוונותיהם עיכבו אותו [חומת אנך]. נעמי הזדרזה לצאת מיד כששמעה שה' מתעתד לָתֵת להם לחם, עוד בטרם החל הקציר בפועל, מתוך רצון עז להיכלל בברכה שניתנה לעם ישראל בזכות תשובתם [אלשיך].