זעקתה של נעמי מבטאת שבר עמוק, שבו היא מעמתת את עברה העשיר והמבטיח עם ההווה הריק והכואב. היא אינה רואה באסונותיה מקריות עיוורת, אלא פעולה ישירה ומכוונת של ה' נגדה.
כאשר נעמי אומרת אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, רוב הפרשנים מסכימים כי כוונתה שיצאה מארץ ישראל כשהיא שופעת כל טוב: בעל, ילדים, ממון ורכוש. גישה נוספת מפרשת את המילה כפשוטה, ומסבירה שנעמי יצאה לדרך כשהיא מעוברת [רש"י, תורה תמימה]. לעומת השפע שבו יצאה, המילה וְרֵיקָם מציינת כי חזרה חסרת כול, שכולה ואביונה [ביאור שטיינזלץ]. יש המעמיקים בהבנת הניגוד הזה ומסבירים כי ההצלחה הגדולה והעושר שחוותה בעבר היו למעשה הכנה למפלתה. ה' הגביה אותה לשיא ההצלחה רק כדי שהנפילה אל העוני והשפלות תהיה כואבת ומורגשת הרבה יותר. לכן, לטענתה, שמה הקודם "נעמי" היה שגוי מיסודו, שכן אותה תקופה טובה הייתה רק התראה לקראת החורבן [מלבי"ם].
לגבי הביטוי עָנָה בִי, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה, שאותה מדגיש במיוחד [אבן עזרא], גוזרת את המילה מלשון עדות. כלומר, ה' העיד עליה שהרשיעה וחטאה, והאסונות שפקדו אותה הם העדים הפיזיים והמוחשיים לעוונותיה [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון עינוי וסבל. על פי פירוש זה, מידת הדין היא שעינתה אותה. נעמי מדגישה את רוע מזלה בכך שאפילו שם ה', המייצג בדרך כלל את מידת הרחמים, התהפך עליה ופעל נגדה במידת הדין הקשה [רש"י, תורה תמימה]. גישה נוספת מציעה כי משמעות המילה היא שה' התרה והזהיר אותה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
בסיום הפסוק היא מוסיפה וְשַׁדַּי הֵרַע לִי, כלומר ה' הביא עליה נגע ורעה [אבן עזרא]. יש המחלקים את הפסוק לשתי מכות נפרדות שספגה: תחילת המשפט, וַיהֹוָה עָנָה בִי, מתייחסת למוות של בעלה, שנלקח על ידי ה' ובית דינו במידת דין רפה יותר, כדי לאותת לבנים לחזור בתשובה. סוף המשפט, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי, מתייחס למוות של בניה. כאן טמונה אירוניה כואבת, שכן השם "שדי" מסמל בדרך כלל את כוחו של אלוהים לפרות ולרבות בנים, אך במקרה שלה, דווקא כוח זה התהפך, פעל במידת הדין, והמית את בניה בעקבות חטאיה [אשכול הכופר].