בשעה שנעמי שבה שבורה ורצוצה משדי מואב אל ארץ יהודה, היא פונה אל כלותיה המתלוות אליה ומבקשת מהן לשוב על עקבותן. דבריה משלבים בתוכם הכרת הטוב עמוקה וברכה חמה, אך בה בעת הם משמשים כמבחן גורלי שנועד לברר את כוונותיהן האמיתיות.
נעמי פותחת במילים לֵכְנָה שֹּׁבְנָה. ייתכן שנעמי סברה כי כלותיה מלוות אותה רק מתוך נימוס וכבוד כדי שלא תלך יחידה, ולכן היא מודיעה להן שהגיעו לגבול שבו מסתיימת חובת הלוויה והן רשאיות לשוב. לחלופין, נעמי הבחינה כי הכלות מתביישות ליזום את הפרידה בעצמן, ומתוך רגישותה היא פותחת בדברי הפרידה כדי להקל עליהן. ברובד עמוק יותר, הפרשנים מסבירים כי נעמי נוהגת כאן על פי ההלכה של קבלת גרים, לפיה יש לדחות תחילה את המבקש להתגייר כדי לבחון את רצינותו. היא מציבה בפניהן את הקושי שבהצטרפות לעם ישראל, ומעניקה להן את האפשרות לשוב לעמן ולאלוהיהן, כדי לראות אם דבקותן היא רק בה כאדם או שהיא נובעת מאהבה אמיתית לאלוהי ישראל ולתורתו.
בבקשתה, נעמי אומרת אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, ועולה השאלה מדוע היא שולחת אותן לבית האם ולא לבית האב, כפי שמקובל. גישה אחת מסבירה זאת מתוך מציאות החיים והפסיכולוגיה האנושית: כאשר אישה מתאלמנת, אמה נוטה לרחם עליה ולדאוג לה יותר מאשר אביה. בנוסף, נעמי רומזת להן בענווה כי מטבע הדברים קיים מתח בין חמות לכלותיה, ולכן מוטב להן לשוב אל החום והנחמה של אימותיהן הביולוגיות, שם ימצאו מנוחה. גישה נוספת תולה זאת בסיבות הלכתיות והיסטוריות: על פי ההלכה, בגויים אין משמעות משפטית לאבהות אלא רק לאימהות. כמו כן, מכיוון שהציווי האלוהי הרחיק את זכרי מואב מלבוא בקהל ("מואבי ולא מואבית"), נעמי נמנעת מלהזכיר את האבות המואבים ומתייחסת רק לאימותיהן.
לאחר מכן נעמי מברכת אותן: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד. המילה נכתבת במקור המקראי באופן מלא (יעשה) אך נקראת באופן חסר (יַעַשׂ). הפרשנים רואים בפער זה ביטוי למורכבות הברכה ולשני הנתיבים שעמדו בפני הכלות. הקריאה החסרה ("יעש") מבטאת תפילה ובקשה מאת ה' שיגמול להן חסד פיזי בעולם הזה, שכר שהוא זמני וחסר. לעומת זאת, הכתיב המלא ("יעשה") מבטא את הביטחון המוחלט של נעמי כי ה' אכן יגמול להן, ורומז לשכר הרוחני, השלם והנצחי שיינתן להן אם יבחרו להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה.
בנוסף, נעמי משתמשת בפעלים וכינויים בלשון זכר (עִמָּכֶם, עֲשִׂיתֶם). הסיבה לכך היא שהכלות התעלו על עצמן ופעלו בגבורה, תוך שהן לוקחות על עצמן אחריות כלכלית ומעשית שלרוב הייתה שמורה לגברים באותה תקופה. נעמי מבקשת שכשם שהן עשו חסד מעשי ופעיל, מעבר לשורת הדין, כך ה' יגמול להן בחסד שופע מעבר לשורת הדין, שהרי אלוהים מעניק שכר לאומות העולם בעיקר על מעשיהם בפועל.
נעמי מפרטת את מעשי החסד שלהן: כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחסד עִם־הַמֵּתִים (בעליהן, מחלון וכליון) מתייחס לכך שהן רכשו עבורם תכריכים ודאגו לקבורתם מתוך כספן האישי. פירוש נוסף ומעמיק מציע שהחסד עם המתים בא לידי ביטוי בעצם אלמנותן; בכך שלא מיהרו להינשא לגברים אחרים, הן עשו חסד עם נשמות בעליהן המתים והעניקו להן מנוחה.
החסד וְעִמָּדִי מתייחס למסירותן הכלכלית כלפי נעמי. מאחר שבניה מתו בחוסר כל בארץ זרה, נעמי נותרה ערבה לתשלום הכתובות של כלותיה, או שנחלותיה ביהודה היו משועבדות לחוב זה. החסד העצום של רות וערפה היה בכך שהן ויתרו על כספי הכתובה שלהן, מחלו על החוב, ולא השאירו את נעמי בחוסר כל, אלא אף דאגו לזון ולפרנס אותה.