הסתלקותו הפתאומית של אב המשפחה מסמנת נקודת שבר דרמטית עבור המשפחה העשירה שנמלטה מאימת הרעב. מותו מותיר את האלמנה ויתומיה חשופים בארץ זרה, ומהווה תמרור אזהרה רוחני למעשיהם. רוב הפרשנים מסכימים כי וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ כעונש ישיר על כך שעזב את ארץ ישראל וברח מאחריותו לפרנס את עניי העם בשעת הרעב [תורה תמימה, אשכול הכופר, אגרת שמואל]. הוא נענש ראשון משום שהיה ראש המשפחה והאחריות המרכזית רבצה לפתחו [מלבי"ם].
הכתוב מוסיף ומתאר את אלימלך כאִישׁ נָעֳמִי, צירוף שזכה למגוון רחב של ביאורים. במישור הרגשי והאישי, התואר בא ללמד שאין איש מת אלא לאשתו, שכן היא זו שחשה את כאב החיסרון והצער יותר מכל אדם אחר [תורה תמימה, צאינה וראינה, רש"י]. במישור החברתי, יש כאן ביטוי לירידה ניכרת במעמדו; בעוד שבארץ ישראל היה אלימלך מנהיג ואדם חשוב בזכות עצמו, בארץ מואב הוא איבד את עושרו ואת מעמדו וניכר רק בהיותו בעלה של נעמי [מלבי"ם, אלשיך]. עם זאת, יש הרואים בתואר זה שבח לאלימלך, שעל אף שחי בסביבה מואבית פרוצה, שמר על קדושתו, לא נשא נשים נוכריות ונשאר נאמן לנעמי בלבד עד יומו האחרון [אגרת שמואל]. מנגד, הצירוף מרמז גם על כך שאלימלך היה המושל בבית והיא הייתה טפלה לו, ולכן מידת הדין פגעה בו ולא בה [רש"י, מלבי"ם], או שמותו שימש ככפרה על חטאו, בעוד נעמי נותרה בצדקתה [אלשיך].
על המילים וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עולה תמיהה, שכן נשארו שלושה בני אדם ורק אחד מת, ואם כן כיצד הם מתוארים כשארית? הפרשנים מסבירים זאת באמצעות משל לשירי מנחות, שהם החלק שנותר ממנחת הקורבן לאחר הקמיצה. אף על פי שהקומץ המוקטר על המזבח הוא קטן בכמותו, הוא נחשב לעיקר, והחלק הגדול שנותר נחשב רק לטפל. כך גם אלימלך היה היסוד והעיקר של הבית, ועם מותו הפכו אשתו ובניו לטפלים ולשאריות [תורה תמימה, מלבי"ם, חנוכת התורה]. הכתוב מדגיש שרק הם נשארו, ללא ילדים נוספים [רלב"ג], ויש אף המדייקים שנעמי איבדה עובר שהרתה, ונותרו לה אך ורק שני בנים אלו [אגרת שמואל].
הישארותם במואב מצביעה על כך שלא למדו את הלקח ממות האב ולא שבו לארץ ישראל, למרות שגם עליהם ריחפה גזירת כליה וה' רק המתין שיחזרו בתשובה [מלבי"ם, אגרת שמואל, אשכול הכופר]. מותו של אלימלך יצר חלל סמכותי הרסני; כל עוד היה בחיים, בניו יראו מפניו ובושו לשאת נשים מואביות, אך משהלכו לעולמו, נותרה נעמי בדעת מיעוט מול שני בניה ולא היה בכוחה למחות בידם [אלשיך, אגרת שמואל, אשכול הכופר]. יתרה מכך, בהיעדר האב, לא נותרו במשפחה שלושה גברים שיוכלו להוות הרכב של בית דין כדי לגייר כהלכה את הנשים המואביות שאותן נשאו הבנים לאחר מכן [אגרת שמואל].