מסען של שתי האלמנות חזרה לארץ ישראל אינו רק מסע פיזי של הישרדות, אלא תהליך עמוק של בירור רוחני, תיקון היסטורי ועיצוב מחדש של זהותן. עם חציית הגבולות, משתנים מעמדן ויחסיהן, והן פוסעות אל תוך מציאות שתשנה את עתיד העם כולו, בדיוק בנקודת הזמן המדויקת ביותר מבחינה חקלאית ורוחנית.
וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ
בתחילת המסע, הפסוק מציג פער במעמדן של שתי הנשים. נעמי היא הדמות המרכזית, ואילו רות טפלה אליה ורק מתלווה אליה [אלשיך]. נעמי שרדה את עונש המוות שפגע בבעלה ובבניה אך ורק בזכות רות; היא נותרה בחיים כדי להביא עמה את רות לבית לחם, וממנה עתידה לצאת מלכות בית דוד [אלשיך, אשכול הכופר]. מוקדם יותר התלוננה נעמי כי ה' השיב אותה "ריקם", אך הפסוק מדגיש כי היא ממש לא שבה ריקם, שכן רות כלתה, הטובה לה מעשרה בנים, שבה עמה [אשכול הכופר].
ההחלטה לצאת לדרך התאפשרה לאחר שנעמי שמעה על סיום הרעב מפי רוכלים נודדים. בשנות רעבון נהגו ישראל איסור בתשמיש המיטה, ולכן לא היה ביקוש לרוכלים המוכרים תמרוקי נשים. ברגע שנעמי הבחינה כי הרוכלים שבו להסתובב בעיירות, היא הבינה שהרעב פסק [חנוכת התורה].
לקראת סוף הפסוק, הכתוב עובר להשתמש בלשון רבים: וְהֵמָּה בָּאוּ. שינוי זה מלמד כי במהלך הדרך, לאחר שרות התגיירה, מעמדה הרוחני עלה והן הגיעו לבית לחם שוות לחלוטין [אלשיך]. השימוש במילה וְהֵמָּה בלשון זכר (ולא 'והנה' בלשון נקבה) נועד להדגיש את גבורתן ואומץ ליבן לצאת למסע מסוכן לבדן כדרך האנשים [אגרת שמואל], או כדי לרמז שרוחו של מחלון, בעלה המת של רות, שבה עמהן בתוך רות [אלשיך].
הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב
הפרשנים מעלים שאלה מרכזית: כיצד ניתן לומר על רות שהיא "שבה", הרי היא מעולם לא הייתה בארץ ישראל?
רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשיבה מוסרית ורוחנית. רות שבה מחטאיה ועזבה את העבודה הזרה כדי לחסות תחת כנפי ה' ולהתגייר [תורה תמימה, אגרת שמואל]. היא למעשה האישה הראשונה בהיסטוריה ששבה ממואב ונתגיירה, ועל ידה התחדשה ההלכה הקובעת "מואבי ולא מואבית" [תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, נשמתה של רות נחצבה במקורה ממקום קדוש, ועתה היא שבה אל שורשה האמיתי, ולכן אהבתה לארץ ישראל הייתה כה עזה עד שביאתה לשם נחשבה עבורה כשיבה למולדת [אגרת שמואל].
במישור המעשי, השיבה משדי מואב הייתה הכרחית כדי שנעמי ורות יוכלו לתבוע מחדש את הזכויות בחלקות השדה של בעליהן, זכויות שעליהן היו מוותרות לו היו נשארות במואב [מלבי"ם]. כמו כן, העובדה שרות, שהייתה מואבית בלשונה ובמראה, התלוותה לנעמי בשטחי מואב, העניקה להן הגנה וביטחון מפני סכנות הדרך [אגרת שמואל].
בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים
הגעתן אירעה בתקופה שאחרי חג הפסח, בזמן קצירת העומר. ציון הזמן מסביר מדוע "תהם כל העיר" לקראתן: כל תושבי בית לחם יצאו לשדות כדי לחזות בקצירת העומר, וכך יצא שכולם ראו אותן נכנסות [תורה תמימה]. עיתוי זה גם מסביר מדוע בועז, קרוב משפחתן, לא יצא לקבל את פניהן; הוא ושאר בני העיר היו טרודים בהכנות לפסח ובקציר. משום כך נאלצה רות ללכת מיד ללקט שיבולים כענייה, למרות שהיו להן קרקעות [אגרת שמואל, מלבי"ם], ובתקופה זו של הקציר היה קל יותר למצוא אוכל בשדות [ביאור שטיינזלץ].
מעבר להיבט המעשי, יש כאן הקבלה רוחנית עמוקה. כשם שעם ישראל יצא ממצרים ועבר תהליך היטהרות של שלושה חודשים (מתחילת קציר השעורים ועד קציר החיטים בחג השבועות) כדי לקבל את התורה, כך גם רות הגיורת נכנסה לתקופת המתנה והבחנה של שלושה חודשים מרגע גיורה. הבאתן דווקא בזמן קציר השעורים - מאכל בהמה - רומזת על תחילת תהליך הטהרה וההתעלות של רות, שממנה יצא מלך המשיח [אלשיך]. זכות זו, להגיע בדיוק בזמן תחילת מצוות קציר העומר, עמדה להן בזכות זריזותן, שכן הן לא התעכבו והזדרזו לצאת לדרך לשם שמיים [אגרת שמואל].