חשיפת זהותם של הדמויות, לאחר שהוצגו באנונימיות בפסוק הקודם, מסמנת את המעבר מתיאור של תופעה כללית לסיפורה של משפחה ספציפית בעלת מעמד רם, שמעשיה ובחירותיה הובילו למפלתה. על פי המדרש, בתחילה ניסתה ההשגחה העליונה להסתיר את אבי המשפחה מפני מידת הדין ולכן הוא לא הוזכר בשמו, אך משנדרש לתת דין וחשבון על מעשיו, שמו נחשף [צאינה וראינה]. פירוט שמותיהם של כל בני המשפחה נועד להדגיש כי כולם היו אנשים חשובים ומוכרים בזכות עצמם, עובדה המעצימה את חומרת חטאם, שכן מאנשים במעמדם מצופה ליותר [אגרת שמואל, מלבי"ם]. בנוסף, אזכור כולם יחד מלמד על אחריותם המשותפת; בניו של אלימלך היו בוגרים ויכלו למחות על העזיבה, ומשלא עשו זאת, ואף האישה וילדיה הסכימו עם החלטת האב שלא לתמוך בעניים, נגזרה כליה על כולם בשווה [צאינה וראינה, נחל אשכול].
הפרשנים עומדים על המשמעות הסמלית של שמות בני המשפחה. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, שם המעיד על ייחוסו הגבוה לשבט יהודה ולנחשון בן עמינדב, ומבטא את תפיסתו העצמית כאדם שראוי למלכות [תורה תמימה, אשכול הכופר]. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, שמעשיה היו נאים ונעימים, אך למרות זאת בחרה ללכת אחרי החלטת בעלה [תורה תמימה, אשכול הכופר]. שמות הבנים, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, רומזים לגורלם המר – הם נמחו וכלו מן העולם כשמתו ללא בנים, וכן על כך שעשו עצמם חולין כשהתחתנו עם נשים נכריות [תורה תמימה]. עם זאת, יש מי שמציין כי איננו יודעים מה היו המאורעות ההיסטוריים שבגינם נקראו בשמות אלו במקור [אבן עזרא].
המילה אֶפְרָתִים מתפרשת בשני אופנים עיקריים. גישה אחת, המשותפת למספר פרשנים, גורסת כי מאחר שהכתוב כבר מציין שהם מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, התוספת נועדה להעיד על מעמדם החברתי כשרים, בני פלטין ואנשי אצולה, צאצאיה של אפרת, אשת כלב בן יפונה [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. הוכחה למעמדם האריסטוקרטי ניתן למצוא בכך שעגלון מלך מואב הסכים להשיא את בתו למחלון [רש"י, צאינה וראינה]. גישה אחרת מסבירה את המילה כתיאור גיאוגרפי או אזרחי, המדגיש כי הם היו אזרחים שורשיים מבית לחם, שנקראה גם בשם אפרת [אבן עזרא, רלב"ג].
הבחירה של המשפחה לעזוב את ארץ ישראל מתבארת על רקע מעמדם הכלכלי והחברתי. אלימלך היה מגדולי הדור ומעשיריו. כשהחל הרעב, הוא חשש שהמוני העניים יצבאו על פתחו ויכלו את ממונו, ולכן בחר לברוח [מגילת רות; ממהומה למלוכה, אגרת שמואל]. חטאו הגדול לא היה רק בעצם העזיבה של ארץ ישראל, אלא בכך שנטש את צאן מרעיתו בשעתם הקשה ביותר. כמנהיג, היה עליו להישאר, להתפלל בעד דורו ולהוביל אותם לחזרה בתשובה כדי לעצור את הרעב [צאינה וראינה, מגילת רות; ממהומה למלוכה, אשכול הכופר].
היעד שאליו פנו, שְׂדֵי־מוֹאָב, אינו מקרי. אלימלך בחר דווקא במואב – אומה ששורשיה בסדום והידועה בהתנגדותה לעשיית חסד, כפי שסירבה לתת לחם ומים לישראל במדבר. הוא חיפש מקלט במקום שבו לא יופעל עליו לחץ לתת צדקה [מגילת רות; ממהומה למלוכה]. הכתוב מציין שהם הלכו לשדות מואב, לרמוז שהם נמנעו מלהיכנס לערים המרכזיות כדי שהעניים לא יאתרו אותם [אגרת שמואל].
סיומו של הפסוק, וַיִּהְיוּ־שָׁם, טומן בחובו משמעות כפולה. ברמה המעשית, הוא מצביע על שינוי בתוכניתם: בתחילה הם יצאו רק כדי לגור שם באופן זמני, אך משבאו לשם, החליטו להשתקע ולהישאר בקביעות [מלבי"ם, אגרת שמואל]. במקביל, המילים מרמזות על טלטלה שעברו במואב, כאשר נדדו בין עיירות לערים גדולות בניסיון למצוא מקום נוח, אך נתקלו בפריצות ובדוחק [תורה תמימה, אשכול הכופר]. ברמה העמוקה יותר, המילה מעידה על "הוויה" חדשה שדבקה בהם – הם אימצו את תכונותיהם של המואבים, הפכו צרי עין כמותם, ולא חשו כל צער על נטישת ארץ ישראל [אגרת שמואל].