קרה לכם פעם שהייתם יכולים לעזור לחברים בשעת צרה, אבל במקום זה פשוט רציתם לעבור למקום אחר כדי שלא יבקשו מכם טובה? הסיפור שלנו מתמקד עכשיו במשפחה אחת מיוחדת ומאוד עשירה שהחליטה לעשות בדיוק את זה. אב המשפחה היה מנהיג חשוב, ומאנשים כאלה אנחנו תמיד מצפים ליותר. בגלל שהם היו כל כך מוכרים, מפרטים לנו את השמות של כולם, כדי ללמד שכולם, גם הבנים הבוגרים וגם האם, הסכימו עם ההחלטה לעזוב ולא ניסו לעצור אותה.
לשמות שלהם יש משמעות מעניינת. אֱלִימֶלֶךְ היה אדם משבט יהודה שהרגיש שהוא ממש ראוי להיות מלך. נָעֳמִי הייתה אישה שעשתה מעשים נעימים וטובים, אבל בכל זאת בחרה ללכת אחרי בעלה. השמות של הבנים, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, רומזים על הסוף העצוב שלהם, שהם חלו ונעלמו מהעולם. המשפחה נקראת אֶפְרָתִים, שזה אומר שהם היו תושבים שורשיים ומוכרים מהעיר בית לחם, שנקראה גם בשם אפרת.
כשהתחיל הרעב הגדול בארץ ישראל, אלימלך פחד שכל העניים יבואו ויבקשו ממנו אוכל, והוא יאבד את כל הכסף שלו. במקום להישאר כמנהיג, להתפלל לה' ולעזור לעם שלו, הוא ארז את החפצים וברח. הם בחרו ללכת אל שְׂדֵי־מוֹאָב. למה דווקא למואב? כי העם המואבי היה ידוע כעם שלא אוהב לעזור או לתת צדקה. אלימלך חיפש מקום שבו אף אחד לא יבקש ממנו כלום, והם אפילו הלכו לשדות ולא לערים המרכזיות, כדי שאף עני לא ימצא אותם.
בסוף מסופר וַיִּהְיוּ־שָׁם. המילים האלו מראות שבהתחלה הם תכננו רק לגור שם לתקופה קצרה וזמנית, אבל כשהם הגיעו, הם החליטו להישאר לתמיד. לאט לאט הם אפילו התחילו להתנהג כמו המואבים, הפסיקו לחלוק עם אחרים, וכבר לא היה להם אכפת שעזבו את ארץ ישראל.