תארו לעצמכם שאתם מנסים לעזור לחבר ולתת לו עצה טובה, אבל במקום להקשיב, הוא מתחיל לצעוק עליכם ולזלזל בכם. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה פעם, לפני הרבה שנים. המילים וַיְהִי בִּימֵי תמיד רומזות לנו שמתקרבת תקופה קשה של צרות. באותם ימים לא היה מנהיג אחד חזק, והיה הרבה בלאגן. המילים שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים מתארות דור חצוף במיוחד. כשהשופטים ניסו להעיר לאנשים ולתקן אותם, האנשים היו עונים להם בחוצפה ושופטים את השופטים שלהם בחזרה.
בגלל ההתנהגות הזו הגיעה צרה. המילה וַיְהִי מופיעה שוב בפסוק כדי לרמז שהיה שם רעב כפול: גם רעב אמיתי ללחם בגלל בצורת, וגם רעב רוחני לתורה ולהנהגה טובה. בתוך כל הקושי הזה, וַיֵּלֶךְ אִישׁ. התורה לא מגלה לנו מיד את שמו וקוראת לו סתם אִישׁ, כדי להראות שזה לא בסדר שהוא עזב את ארץ ישראל שה' כל כך אוהב. האיש הזה היה עשיר מאוד ומנהיג חשוב. הוא לא עזב כי היה חסר לו אוכל, אלא בגלל שהוא פחד שהרבה אנשים עניים יבואו לבקש ממנו עזרה ויגמרו לו את הכסף. במקום להישאר ולעזור לכולם, הוא פשוט ברח מהאחריות שלו.
זה עצוב, כי הוא עזב את העיר שלו, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, מקום שהיה אמור להיות מלא בשפע וברכה, רק בגלל שהוא לא סמך על ה'. הוא תכנן רק לָגוּר שם באופן זמני עד שהצרות יעברו, והוא נדד כפליט ממקום למקום בִּשְׂדֵי מוֹאָב. הבחירה שלו ללכת דווקא למואב הייתה טעות קשה, כי מואב היה עם שהתנהג בעבר באכזריות לעם ישראל ולא הסכים לתת להם לחם ומים כשהם היו צריכים.
בסוף מסופר על הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. המילה הוּא מדגישה שהאיש העשיר היה זה שיזם את העזיבה, והמשפחה שלו רק נגררה אחריו. אבל בגלל שאשתו ובניו לא ניסו לעצור אותו ולא מחו על המעשה, הם הפכו להיות שותפים להחלטה, ולכן גם הם נשאו בתוצאות של העזיבה הזו.