רות, פרק א׳, פסוק א׳

בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים הייתה עת צרה של משבר מוסרי, שבה העם זלזל במוכיחיו או שהשופטים עצמם הושחתו, וכתוצאה מכך בא על הארץ רָעָב כפול, חומרי ורוחני. בעיצומו של המשבר, וַיֵּלֶךְ אִישׁ עשיר ששמו הועלם כגינוי על בריחתו מאחריותו הציבורית מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, מתוך חוסר ביטחון בה' וחשש שהעניים יכלו את ממונו. מטרתו הייתה רק לָגוּר זמנית ולנדוד כפליט בערי מואב, הנקראות בִּשְׂדֵי מוֹאָב, אך בחירתו לחסות באומה אכזרית העצימה את חטאו. המילה הוּא מדגישה כי יזם את העזיבה, אך מאחר שאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו לא מחו בידו, הם נחשבו לשותפיו ונענשו עמו. למרות חומרת המעשה, עזיבה זו טמנה בחובה את זרעי הגאולה שיובילו בסופו של דבר לצמיחת מלכות בית דוד.