לאחר מות אלימלך, מעמיקים בניו את השתקעותם בארץ מואב וקושרים את גורלם עם בנות המקום. צעד זה מסמל את הנתק ההולך וגובר ממולדתם ומעמם, ומוביל בסופו של דבר לחריצת גורלם בארץ נכריה.
הבחירה במילה וַיִּשְׂאוּ במקום הפועל הרגיל "ויקחו", אינה מקרית. פועל זה משמש במקרא לתיאור נישואין עם נשים נכריות וקשרים שאינם ראויים [מלבי"ם, אגרת שמואל]. התוספת של המילה לָהֶם באה להדגיש כי הנישואין נעשו לשם הנאתם האישית ולמילוי תאוותיהם, ולא לשם שמים או להקמת משפחה כדת וכדין [אגרת שמואל, חומת אנך].
סוגיית גיורן של הנשים טרם הנישואין שנויה במחלוקת. גישה אחת גורסת כי הבנים כלל לא גיירו את נשותיהם, שכן ההלכה המתירה לגברים מישראל לשאת נשים מואביות טרם התחדשה ונודעה באותם ימים, מה שמעיד על זלזול מוחלט בתורה מצד הבנים [צאינה וראינה, מלבי"ם, חומת אנך]. מנגד, יש הסבורים כי הנשים אכן עברו גיור, אך היה זה גיור חלקי או כזה שנעשה מתוך פחד מבעליהן. משום כך, לאחר מותם, בחנה נעמי את נכונותן לשוב לאלוהיהן, ומשבחרה רות להישאר, היא נדרשה לעבור תהליך גיור נוסף ומחמיר [מגילת רות ממהומה למלוכה, אשכול הכופר, צאינה וראינה]. דעה נוספת מציעה שאפילו אם גויירו כהלכה, עצם העובדה שהבנים לא ידעו על ההיתר ההלכתי מלמדת שהם התכוונו לעשות מעשה איסור מתוך מחשבה שהנשים אסורות להם [אגרת שמואל].
הכתוב מקדים את שמה של ערפה לשמה של רות, ומציין שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת. סדר זה רומז לכך שכליון, האח הצעיר, הוא שהחל בחטא ונשא את ערפה ראשון. מחלון, האח הגדול, נגרר אחריו ונשא את רות רק לאחר מכן. לכן רות מוזכרת שנייה, כדי להראות שחטאו של מחלון היה קל מעט יותר משום שלא הוא יזם את ההתבוללות [מלבי"ם, אלשיך, אשכול הכופר].
משמעות השמות טומנת בחובה את עתידן של שתי הנשים. עָרְפָּה נקראת כך משום שלבסוף הפנתה עורף לחמותה, לעמה של נעמי ולאלוהיה [תורה תמימה, צאינה וראינה, אשכול הכופר]. לעומתה, השם רוּת נדרש מלשון ראייה, שכן היא ראתה וקיבלה על עצמה את דברי חמותה. פירוש נוסף קושר את שמה לשורש רוויה, כרמז לכך שעתיד לצאת ממנה דוד המלך שרווה את ה' בשירות ותשבחות [תורה תמימה, נחל אשכול]. זכות זו נפלה בחלקה של רות גם בזכותו של עגלון מלך מואב, מאבות אבותיה, שקם מכיסאו מתוך כבוד לה' [צאינה וראינה].
הפסוק חותם בציון הזמן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. האות כ"ף במילה כְּעֶשֶׂר מלמדת כי מדובר במספר שאינו מצומצם, אלא בפרק זמן מקורב של מעט פחות או יותר מעשור [תורה תמימה, אגרת שמואל]. ישיבה ממושכת זו מעידה על כך שהבנים התייאשו לחלוטין מהחזרה לארץ ישראל ובחרו להשתקע במואב [מלבי"ם]. ייתכן שהם התביישו לשוב למולדתם כשרים ונכבדים שנישאו לנשים נכריות, אף שאם היו שבים ומתביישים במעשיהם, היו זוכים לכפרה [אשכול הכופר]. העונש הכבד שניחת עליהם בסופו של דבר לא נבע רק מעצם הנישואין, אלא מכך שזנחו את אחריותם החברתית כמנהיגים עשירים שיכלו לסייע לעמם בשעת רעב. עשר השנים ניתנו להם כתקופת חסד כדי לבסס את עצמם ולשוב ארצה לאחר מות אביהם, אך משבחרו להישאר ולהתבסס בניכר, נחתם גזר דינם [מגילת רות ממהומה למלוכה, אלשיך, אגרת שמואל].