ברגע הפרידה הדרמטי על אם הדרך, מגיעות שלוש האלמנות לנקודת הכרעה. הצער המשותף מתפצל לשני נתיבי חיים מנוגדים, כאשר כל אחת מהכלות חושפת את מניעיה הפנימיים ואת עומק חיבורה לנעמי ולעם ישראל.
הפועל וַתִּשֶּׂנָה נכתב במקרא ללא האות אל"ף. על דרך הפשט, מדובר בתופעה דקדוקית שכיחה שבה אותיות מסוימות נשמטות מהכתיב [תורה תמימה]. אולם, רוב הפרשנים רואים בחסרון האות רמז לתשישות הכוח של הנשים, שעייפו מטורח הדרך ומהבכי הממושך [תורה תמימה, מנחת שי, אשכול הכופר]. דעה נוספת מציעה כי חסרון האות, המייצגת את המספר אחד, מרמז שרק אחת מהן בכתה באמת ומעומק הלב, והיא רות [אלשיך].
המילה עוֹד מצביעה על התפרצות מחודשת של בכי. כאשר שמעו הנשים את דברי הייאוש של נעמי על כך שאין לה עוד בנים במעיה, התעוררה בהן אש הדאגה והן לא יכלו להתאפק [אלשיך]. לבכי זה של ערפה הייתה השפעה היסטורית מפתיעה: בזכות ארבע דמעות שהורידה על פרידתה מחמותה, היא זכתה שיצאו ממנה ארבעה בנים גיבורים [תורה תמימה].
מכאן מתפצלות דרכיהן. וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ לשלום כנשיקת פרידה, לאחר שהשתכנעה מדברי נעמי והחליטה לחזור לביתה [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שנשיקות רבות מבטאות דבר שאין בו ממש או קלות ראש, נשיקה זו ראויה, שכן היא אחת מהנשיקות המקובלות בעת פרידה בין קרובים [תורה תמימה]. עם זאת, הנשיקה חושפת את מהות הקשר של ערפה: היא הייתה מחוברת לנעמי רק מצד היותה חמותה, מתוך אינטרס ותועלת, ומשנוכחה שאין בכך עוד טעם, הפנתה לה עורף ושבה לשורשיה ולעבודה זרה [רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך, אשכול הכופר].
לעומתה, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. רות סירבה להיפרד מנעמי, שכן חיבורה נבע מבקשת הטוב והאמת. היא דבקה בנעמי בזכות אישיותה ומהותה היהודית, ובחרה בדת ישראל פנים אל פנים, מבלי להסכים להמיר את דתה [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך, אשכול הכופר].
הפרשנים שמים לב לכך שהכתוב אינו מציין במפורש שערפה הסתובבה והלכה לדרכה מיד לאחר הנשיקה. הסיבה לכך היא שערפה עוד עמדה שם כאשר נעמי אמרה לרות כי יבמתה שבה אל עמה ואל אלוהיה. נעמי כיוונה את דבריה כך שערפה תשמע ותבין שהיא אכן חוזרת לאלילות, ובמקביל השתמשה בכך כדי לבחון ולצרף את אמונתה של רות, מבלי לבייש את ערפה באופן ישיר ולומר לה זאת בפניה [אלשיך, אשכול הכופר].
למעמד זה של נשיקה מול דבקות ישנו הד היסטורי עמוק. ה' קבע כי בעתיד, יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה. כלומר, צאצאיה הענקים של ערפה, ובהם גוליית, עתידים ליפול בידיו של דוד המלך, צאצאה של רות שדבקה בחמותה [תורה תמימה].