הטרגדיה המשפחתית בשדות מואב מגיעה לשיאה הכואב. לאחר מות אב המשפחה, הולכים לעולמם גם שני הבנים, והתא המשפחתי קורס לחלוטין ומשאיר אחריו אלמנה שכולה ובודדה.
המילה גַם בפסוק עוררה את תשומת לבם של הפרשנים, והגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא באה ללמד על סדר הפורענות: תחילה איבדו האחים את כל רכושם, סוסיהם וגמליהם, ורק לאחר מכן מתו גַם הם. מהלך זה משקף את מידת הרחמים של ה', שאינו פוגע בנפש האדם מיד, אלא שולח תחילה אזהרה דרך פגיעה בממון כדי לעורר לתשובה. בניגוד לאביהם אלימלך שמת בפתאומיות משום שיזם את העזיבה מהארץ וייאש את העם, הבנים, שרק נגררו ונשארו שם, זכו לאזהרה מוקדמת זו [אגרת שמואל].
למילה גַם ניתנו משמעויות נוספות: היא מרמזת שאלימלך האב כאילו "מת שוב" ברגע זה, שכן בהיעדר נכדים נכרת זרעו לחלוטין [אגרת שמואל]; שהבנים מתו ללא ילדים [ביאור שטיינזלץ]; ויש הסוברים שהיא מלמדת שנעמי הייתה מעוברת באותה עת, ואיבדה גם את העובר שנשאה ברחמה [צאינה וראינה, אלשיך, אגרת שמואל]. בנוסף, מיתתם נבעה מכך שחיו בפירוד לבבות וללא אחדות [אגרת שמואל].
הכתוב חוזר ומזכיר את שמותיהם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, כדי להדגיש שבעקבות חטאם - הירידה מהארץ והנישואין לנכריות - ניטל מהם תואר הכבוד "אפרתים" שהוצמד להם בתחילת המגילה, והם נותרו עם שמותיהם בלבד [אלשיך], שמות שרומזים על גורלם: מחלון לשון מחייה, וכליון לשון כליה [אגרת שמואל]. באשר לסדר המיתה, מחלון מת ראשון. יש המסבירים זאת משום שהיה הבכור והיה עליו להוכיח את אחיו הצעיר [מלבי"ם], ויש הסבורים דווקא להפך - מחלון היה צדיק יותר מאחיו, ומידת הדין פוגעת קודם כל בטובים יותר [אלשיך], או שמת בשל הגזירה הכללית על המשפחה [אשכול הכופר].
על המילים וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה עולה השאלה מדוע דווקא נעמי שרדה את הגזירה. הפרשנים מסכימים כי נעמי הייתה צדקת ביסודה, לא השתתפה בחטא העזיבה מרצונה אלא רק נגררה אחר בעלה, ותמיד ייחלה לחזור לארץ ישראל [מלבי"ם, מגילת רות; ממהומה למלוכה]. עם זאת, היא נענשה וסבלה ייסורים קשים משום שלא אזרה אומץ לעמוד מול בעלה ולמחות על העזיבה, וכן לא מחתה בבניה על נישואיהם [מגילת רות; ממהומה למלוכה, אלשיך]. סיבה עמוקה נוספת להישארותה בחיים היא התוכנית האלוהית: נעמי הושארה כדי שדרכה תצטרף רות המואביה לעם ישראל, וממנה תצמח בסופו של דבר מלכות בית דוד [אלשיך].
השימוש בביטוי הָאִשָּׁה במקום לכתוב בפשטות "ותשאר היא", בא לרמז שרק נישואיה לאלימלך נחשבו לנישואין של קיימא, בעוד שנישואי בניה לנכריות חסרו תוקף של אישות [אלשיך]. מצבה של נעמי מתואר כ"שיירי שייריים" - לאחר מות בעלה היא עוד נותרה משמעותית עבור בניה, אך כעת נותרה בחוסר תוחלת מוחלט [תורה תמימה]. הישארותן של כלותיה עמה מוזכרת מצד אחד לשבחן על נאמנותן [אגרת שמואל], אך מנגד מוסבר כי נוכחותן רק העצימה את כאבה, שכן הן היוו תזכורת מתמדת לאובדנה [אשכול הכופר].
לבסוף, הכתוב מכנה את הגברים הבוגרים הללו יְלָדֶיהָ. הפרשנים מציעים לכך מספר טעמים: הדבר מצביע על כך שמתו בעוון הוריהם, שכן בדרך כלל ילדים קטנים הם אלו שמתים בעוון אבותם [חומת אנך]; או שנעמי התייחסה אליהם כילדים שלא ישמעו לקול תוכחתה ולכן נמנעה מלהעיר להם [אלשיך]. מנגד, יש הרואים בכך עדות לחסידותם ומידותיהם הטובות - למרות היותם אנשים חשובים, הם התבטלו בפני אמם, כיבדו אותה ונהגו כלפיה בענווה כילדים קטנים [אגרת שמואל].