שובה של נעמי לבית לחם כשהיא שבורה וחסרת כול מעורר תדהמה בקרב בני העיר, הזוכרים את עברה המפואר. בתגובה לפליאתם, נעמי מתנערת מזהותה הקודמת ומבקשת לאמץ שם חדש המשקף את המציאות הטרגית שבה היא שרויה.
השם נׇעֳמִי נגזר מהמילים נועם, תענוג ומתיקות. לעומתו, השם מָרָא מבטא מרירות, שהיא ההפך המוחלט מכל נעימות [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה מָרָא נכתבת בפסוק באות אל"ף בסופה במקום באות ה"א. מבחינה לשונית, מדובר בתופעה מוכרת של חילופי אותיות [אבן עזרא]. אולם פרשנים אחרים מוצאים בכך משמעות סמלית: בעוד ששם טוב נהגה בפה מלא, שם רע המבטא מרירות נהגה ב"שפה רפה", ולכן חסרה בו האות ה"א [אגרת שמואל]. גישה נוספת קושרת את הכתיב למילה "מורא", ורומזת שנעמי נענשה משום שחטאה במוראם של עניים ולא פירנסה אותם בשנת הרעב [מנחת שי].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לבקשתה הכפולה של נעמי – אַל־תִּקְרֶאנָה לִּי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא. גישה אחת מתמקדת בעוצמת הכאב. בני העיר השוו את מצבה הנוכחי לעושרה בעבר, אך נעמי מבהירה להם שאין צורך להזכיר את עברה כדי להבין את גודל אסונה. הצרות והעוני שפקדו אותה הם כה מוחלטים, עד שגם אדם זר שלא הכיר אותה מעולם כ"נעמי", היה מביט בה וקורא לה מיד "מרה" [מלבי"ם, אגרת שמואל].
גישה מרכזית אחרת רואה בדברי נעמי התוודות על חטא. השם "נעמי" מעיד על אישה שמעשיה נעימים וצדיקים. בני העיר תמהו כיצד ייתכן שאישה כה צדקת סובלת כל כך, או לחלופין, הניחו שהיא צדקת גמורה משום שנותרה בחיים בעוד בני משפחתה מתו. על כך משיבה נעמי שאין לקרוא לה בשם המבטא צדקות, שכן ייסוריה הרבים מעידים על חטאה. הדבר משול לפרה שמוכרה מעיד עליה שהיא מצוינת, אך גופה המלא בצלקות של מכות מעיד אחרת [תורה תמימה, אגרת שמואל].
חטאה של נעמי, על פי המפרשים, היה עזיבת ארץ ישראל בזמן הרעב. אף שהייתה אישה עשירה ומלאה בכל טוב, היא בחרה לצאת לחוץ לארץ במקום להישאר ולכלכל את עניי עירה [אגרת שמואל]. בנוסף, היא נענשה על כך שלא מיחתה בבעלה כשהחליט לעזוב את הארץ, ולא מנעה מבניה לשאת נשים מואביות [אשכול הכופר].
בזעקתה כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד, נעמי משתמשת בשם ה' "שדי". שם זה מבטא לרוב את האל שאומר "די" לצרותיהם של בני האדם, אך עבורה המידה התהפכה – במקום לעצור את הסבל, ה' אמר "די" להצלחתה ולטובתה [אגרת שמואל]. יתרה מכך, שם זה רומז לכך שה' שידד את מערכות הטבע והשאיר אותה בחיים. עצם הישרדותה, כשהיא ריקה וערירית, נתפסת בעיניה כעונש אכזרי יותר ממוות [אשכול הכופר, אגרת שמואל]. עם זאת, יש מי שמוצא נקודת אור במצבה, ומסביר שלמרות מידת הדין הקשה שפגעה במשפחתה, ה' נהג עמה גם במידת הרחמים בכך שזיכה אותה לשוב לארץ ישראל, אפילו אם חזרה אליה בידיים ריקות [אגרת שמואל].