רות, פרק א׳, פסוק כ״ב

יצא לכם פעם לצאת למסע ארוך למקום חדש לגמרי, ולהרגיש שאתם ממש משתנים בדרך? זה בדיוק מה שקרה לנעמי ולרות. בתחילת המסע נאמר וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ. בהתחלה נעמי הייתה העיקרית, ורות רק התלוותה אליה. נעמי חשבה שהיא חוזרת לארץ ישראל בידיים ריקות כי איבדה את משפחתה, אבל באמת היא חזרה עם אוצר גדול, עם רות שתהיה חשובה מאוד לעם ישראל בעתיד. ככל שהן התקדמו במסע, משהו השתנה. רות בחרה להאמין בה' ולהצטרף לעם ישראל, והן הפכו לשוות. לכן פתאום מופיעות המילים וְהֵמָּה בָּאוּ. המילה וְהֵמָּה נאמרת בדרך כלל על גברים, והיא נכתבה כאן כדי להראות לנו כמה אומץ וגבורה היו לשתי הנשים האלו לצאת למסע כל כך ארוך ומסוכן לבדן. אולי תשאלו את עצמכם, למה נאמר על רות שהיא הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב? הרי המילה לשוב פירושה לחזור, ורות מעולם לא הייתה בארץ ישראל! התשובה היא שרות עזבה את העבודה הזרה של מואב ובחרה להתקרב לה'. הנשמה שלה תמיד הייתה קשורה למקום קדוש, ולכן כשהיא הגיעה לארץ ישראל, זה הרגיש לה ממש כמו לחזור הביתה. הן הגיעו לבית לחם בדיוק בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים. בגלל שזו הייתה עונת הקציר, כל תושבי העיר היו בחוץ בשדות, וכך יצא שכולם ראו אותן נכנסות. אבל בגלל שכולם היו כל כך עסוקים בעבודה הקשה של הקציר, לא היה מי שיקבל את פניהן וידאג להן. לכן, מיד כשהגיעו, רות נאלצה ללכת בעצמה לשדות ולחפש אוכל בין השיבולים כמו אישה ענייה, כדי שיהיה להן מה לאכול.