קרה לכם פעם שהייתם צריכים עזרה דחופה, אבל התביישתם מאוד לבקש אותה ממישהו שאתם מכירים? זה בדיוק המצב שבו נמצאות נעמי ורות. הן חוזרות לבית לחם עניות מאוד, בלי שום רכוש. אבל רגע לפני שהסיפור ממשיך, אנחנו מגלים משהו מעניין. מסתבר שלנעמי יש מוֹדַע, כלומר קרוב משפחה או מכר קרוב. הקרבה הזו הייתה לְאִישָׁהּ, מצד המשפחה של בעלה, אלימלך.
הקרוב הזה לא היה סתם אדם רגיל. הוא היה אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל. התואר הזה לא אומר רק שהוא היה חזק מבחינה גופנית, אלא שהוא היה אדם חשוב, עשיר, נדיב מאוד ובעל מידות טובות. גם הדרך שבה מציגים אותו, במילים וּשְׁמוֹ בֹּעַז, היא מיוחדת. אצל אנשים צדיקים, קודם כותבים "ושמו" ורק אחר כך את השם עצמו. זה מראה שבועז היה אדם צדיק ששמו הטוב הלך לפניו והיה מוכר בכל מקום.
אז עכשיו בטח עולה לכם שאלה גדולה: אם לנעמי יש קרוב משפחה כל כך עשיר וטוב לב, למה היא לא פנתה אליו לעזרה? למה רות צריכה ללכת לאסוף שיבולים בשדה כמו ענייה? התשובה היא שנעמי פשוט התביישתה. היא סמכה על ה' והעדיפה שרות תתפרנס מהמתנות שהתורה משאירה לעניים בשדה, במקום לבקש טובה מאדם שהכיר אותה פעם, כשהיא בעצמה הייתה עשירה וחשובה. ולמה בועז לא בא בעצמו לעזור להן? באותם ימים אשתו של בועז נפטרה, ומתוך העצב הגדול שלו הוא פשוט לא ידע עד כמה המצב של נעמי ורות באמת קשה.