בפסוק זה מביעה רות הכרת תודה עמוקה וענווה רבה בתגובה ליחסו החם ולהבטחותיו של בועז. דבריה משלבים הודיה על העבר ותקווה לעתיד, תוך עמידה על הפער שבין מעמדה השפל לבין החסד שהורעף עליה.
בפתחה את דבריה במילים אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, רות מביעה את תודתה על כך שזכתה למצוא חן בעיניו [שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים רבים מדגישים את השימוש בלשון עתיד. לאחר שנוכחה לדעת שבועז מתייחס אליה בחמלה, היא מתפללת ומבקשת שתוסיף למצוא חן בעיניו גם להבא, ותזכה לקרבה יתרה כבת בית [מלבי"ם, אשכול הכופר].
את הכרת התודה היא מנמקת באומרה כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ. נחמה זו נושאת אופי כפול: במישור החומרי, בועז עודד אותה והפיג את צערה על מות בעלה ועל עונייה בכך שהבטיח לה משען כלכלי בשדותיו. במישור הרוחני והנפשי, הוא דיבר אל לבה, התייחס אליה בכבוד כשווה לשפחותיו הישראליות שקיבלו עליהן את הדת, והבטיח לה שכר מאת ה' על מעשיה הטובים בעולם הזה ובעולם הבא [מלבי"ם, אגרת שמואל]. רות מעידה כי דבריו של בועז לא היו מן השפה ולחוץ רק כדי לפייס את דעתה, אלא דברים כנים שיצאו מן הלב וחדרו אל לבה [אלשיך].
סיום הפסוק, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ, זוכה למספר כיווני פרשנות המציגים גישות שונות ביחס לתפיסתה העצמית של רות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרות מביעה כאן ענווה ושפלות רוח קיצונית. לדידה, היא איננה חשובה ואיננה ראויה כלל להגיע אפילו למדרגתן של השפחות הרגילות של בועז. היא רואה עצמה כנכריה פחותת ערך, ומתפלאת על כך שבועז בחר להעלות אותה למדרגתן ולדבר אליה כפי שראוי לדבר אל שפחה. גישה נוספת, הנשענת על קריאת המילה "לא" במשמעות של משאלה (הלוואי), מסבירה כי רות, שחששה כי בשל מוצאה המואבי אין לה כלל חלק באלוהי ישראל, מביעה כעת תקווה שהלוואי ותזכה לפחות להימנות כאחת משפחותיו [אגרת שמואל].
מנגד, ישנם מפרשים הרואים במשפט זה ביטוי להכרה פנימית בייעודה הגבוה יותר. לפי כיוון זה, רות מבקשת שלא להיחשב כשפחה פשוטה, אלא לזכות למעמד של קרובת משפחה. בניגוד לשפחות העובדות מתוך הכרח, היא מדגישה כי עבודתה ויחסה לה' נובעים מאהבה [אגרת שמואל בשם ר"מ אלמושנינו, אשכול הכופר]. רעיון זה מקבל חיזוק ברובד המדרשי, המזהה כאן רמז נבואי לעתידה. הפרשנים מציינים כי רות אכן לא נועדה להיות מן ה"אמהות" (השפחות), אלא מן ה"אימהות" – אימהות האומה הישראלית, שכן ממנה עתידה לצאת שושלת מלכות בית דוד [תורה תמימה, אגרת שמואל].