החלטתה של אלמנה צעירה וחסרת כל לצאת אל השדה כדי לפרנס את חמותה המבוגרת, מהווה רגע של חסד ומסירות נפש. במקום להמתין לעזרה, היא לוקחת יוזמה ויוצאת אל סביבה זרה, מתוך אמונה, צניעות ורצון עז להגן על כבודה של חמותה.
הפרשנים מדגישים את גודל צדקתה של רות. הכתוב מכנה אותה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כדי להבליט את הניגוד: למרות שלפי המסורת הייתה בת למשפחת מלוכה מואבית, אומה הידועה באכזריותה ובקמצנותה, רות בחרה במידת הרחמים והתנדבה ללקט כאחת העניות [מלבי"ם, אגרת שמואל]. היא בחרה לצאת בעצמה כדי לחסוך מנעמי את הבושה הכרוכה בקיבוץ נדבות בעיר שבה הייתה בעבר גבירה עשירה ומכובדת, שכן כנכריה תחוש פחות מבוכה [מלבי"ם, אשכול הכופר].
באומרה אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה, רות מדייקת בתוכניתה. היא מבקשת ללכת דווקא לשדה ולא לכרם, שם יש סכנה בטיפוס על אילנות [מלבי"ם]. המילה "נא" מבטאת את זריזותה וחריצותה לצאת מיד ולא להתעכב [צאינה וראינה, אגרת שמואל], או את כוונתה לצאת דווקא בתחילת הקציר, זמן שבו השדות מלאים באנשים, וכך תהיה מוגנת יותר מפגיעה [אלשיך]. היא מתכננת ללכת לשדה אחד בלבד ולא לשוטט בין שדות רבים [אלשיך, אגרת שמואל].
רות מצהירה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים (מילה שיש לקרוא באות אל"ף מנוקדת בחטף קמץ [מנחת שי]). היא בוחרת להתמקד רק בלקט, שבו כל עני מלקט לעצמו בשקט, ונמנעת מלהגיע לפאת השדה, שם העניים נוהגים לחטוף ולהיאבק זה בזה בכוח [מלבי"ם]. בנוסף, היא מקפידה ללקט רק את השיבולים הבודדות המוגדרות כדין לקט, מבלי להתקרב לעומרים [אגרת שמואל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו היא שרות מבקשת ללקט רק בשדה של אדם שיקבל אותה בסבר פנים יפות. אף על פי שהתורה מחייבת את בעלי השדות להשאיר לקט לעניים, רות מעדיפה להימנע מבעלי עין רעה, קמצנים או כאלה שעלולים לגעור בה ולבייש אותה. יש הסבורים כי כוונתה למצוא חן בעיני בועז, קרובה של נעמי [אבן עזרא, אגרת שמואל], ויש המפרשים שהיא מתכוונת למצוא חן בעיני ה', מתוך הבנה שכל חן אנושי תלוי ברצונו של האל, ולכן תפילתה היא שה' ינחה אותה לאדם הראוי [אשכול הכופר].
פרשנים אחרים מוצאים במשפט זה עדות לצניעותה המופלגת. רות מתכננת ללקט אך ורק מאחורי גבם של הקוצרים, ולא מולם או בצידם, כדי שלא יסתכלו בה [אלשיך, אגרת שמואל]. כמו כן, היא מתנה את לקיטתה בכך שקודם כל תמצא חן ורק אז תלקט, ולא להיפך [אגרת שמואל].
בתגובה לדבריה, נעמי משיבה לה: לְכִי בִתִּי. נעמי מזהה את כוונותיה הטהורות של רות ומעניקה לה את ברכת הדרך. יש המציינים כי רות הייתה אז בת ארבעים, גיל שבו רגשות הנעורים נרגעים, ולכן נעמי סמכה עליה שלא תיכשל בחטא בעת לכתה בין הקוצרים [תורה תמימה]. בקריאתה "בתי", נעמי מאשרת שרות נוהגת בצניעות כבת ישראל כשרה, ולא כבת מואב [אלשיך, אגרת שמואל].