התגובה של נעמי לדברי רות חושפת רגע של תפנית, שבו ההישרדות היומיומית מפנה את מקומה לתקווה של המשכיות. נעמי מזהה בהשגחה שהובילה את רות לשדה בועז פתח לחסד כפול, המקשר בין עבר המשפחה לעתידה.
על המילים בָּרוּךְ הוּא לַה׳ חלוקות הדעות למי בדיוק מכוונת הברכה. גישה אחת סבורה שהברכה מכוונת לבועז. מאחר שבועז היה אדם צדיק, נעמי הבינה שהוא אינו זקוק לברכתה הפשוטה, ולכן בירכה אותו שהברכה תחול עליו ישירות מפי ה׳ [אגרת שמואל]. תפילתה של נעמי אף הועילה לבועז, שהיה באותו זמן בא בימים וחשוך ילדים, ובעקבותיה הוא זכה להיפקד בזרע [תורה תמימה]. גישה שניה מפרשת שהברכה מכוונת לה׳ עצמו, שהוא הגואל האמיתי והוא זה שסיבב את פני הדברים [אגרת שמואל, אשכול הכופר, תורה תמימה].
נעמי מציינת את החסד שנעשה עם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים. הפרשנים מסכימים כי החסד עם החיים מתבטא בכך שבועז זן ומפרנס את נעמי ורות בכבוד [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. לגבי החסד עם המתים, עולות כמה פרשנויות. ברמה המעשית, בועז עשה חסד עם אלימלך ובניו עוד כשהיו בחיים [אבן עזרא], ולאחר מותם נטפל בצרכי קבורתם וסיפק להם תכריכים [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה]. ברמה הרוחנית והרגשית, המתים מרגישים בצרתם של החיים, ולכן כאשר בועז מיטיב עם אלמנותיהם, הוא גורם נחת רוח למתים [אגרת שמואל, אשכול הכופר]. בנוסף, בעצם כך שבועז אסף את רות לשדהו, הוא מנע מהמתים את הבושה שבכך שנשותיהם יתבזו באיסוף נדבות בשדות של אנשים זרים [אגרת שמואל].
הכתוב חוזר על המילים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי באמצע הפסוק. החזרה נועדה להראות שנעמי עוברת מרובד אחד של הסבר לרובד עמוק יותר. לאחר שדיברה על החסד המיידי של פרנסה, היא פונה להסביר לרות את הפוטנציאל העתידי והנסתר הטמון בקשר עם בועז [אלשיך, אגרת שמואל].
נעמי מסבירה כי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ. הפרשנים שואלים מדוע נעמי ניסחה זאת כך, ולא אמרה "אנו קרובות לאיש", כפי שנהוג שעניים מתפארים בקרבתם לאנשים עשירים. ההסבר לכך הוא שנעמי רצתה להדגיש את ייחוסה הגבוה של משפחתה; למרות שבועז היה מנהיג הדור, הוא זה שנתלה במשפחתה ומתייחס אליה [תורה תמימה, צאינה וראינה]. קו מחשבה נוסף מציע כי העני שמקבל צדקה עושה חסד עם בעל הבית ומביא לו ברכה אף יותר ממה שבעל הבית נותן לו, ולכן בועז הוא זה שיוצא נשכר מהקרבה אליהן [צאינה וראינה, אגרת שמואל].
בסיום דבריה מצהירה נעמי כי מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא. בועז אינו סתם ידיד או תושב המקום, אלא קרוב משפחה בעל חובה וזכות לגאול ולפדות את שדות המשפחה שנמכרו בשל העוני [ביאור שטיינזלץ, אשכול הכופר]. סביב משמעות הגאולה מתעוררת מחלוקת: יש המפרשים שאין הכוונה כאן למצוות ייבום, אלא לדרך אחרת של גאולת קרקעות [אבן עזרא]. לעומתם, פרשנים אחרים טוענים כי הגאולה כאן מכוונת ישירות לייבום, שדרכו יגאל בועז את נפש המת ויקים לו שם בישראל כדי שלא יימחה [מלבי"ם, אלשיך].