רות, פרק ב׳, פסוק י״ח

שובה של רות מן השדה אינו רק תיאור טכני של נשיאת יבול, אלא עדות לכוחה הפיזי, צניעותה ורגישותה העמוקה כלפי חמותה.

המילים וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר מדגישות את זריזותה וכוחה יוצא הדופן של רות. למרות הכמות הגדולה והכבדה של גרעיני השעורה, היא נשאה את המשא על שכמה בכוחות עצמה וללא עזרת איש [אשכול הכופר]. בחירתה לשאת את התבואה לבדה נבעה מתוך רצון לשמור על צניעותה ולהימנע מקרבה לגברים, במיוחד בדור שהיה שטוף בזימה [אלשיך]. בנוסף, נשיאת היבול לבד ובהסתר נועדה למנוע חשד לגזל, לשמור על הברכה מפני עין הרע, ולהימנע מבושה ציבורית ברחובות העיר [אלשיך, אשכול הכופר]. ההליכה המהירה נבעה גם מכך ששעות הערב התקרבו, ואין זה ראוי או בטוח לאישה כבודה להסתובב בחשכה. מעבר לכך, רגליה קלו מתוך שמחה ורצון עז לבשר לחמותה על ההצלחה [אשכול הכופר].

כאשר רות הגיעה, הכתוב מציין וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה. נעמי ראתה את התבואה ונדהמה, שכן מדובר היה בכמות עצומה שאינה אופיינית ליום ליקוט אחד [שטיינזלץ, מלבי"ם]. הפרשנים מדייקים כי נעמי היא שראתה את התבואה מעצמה, שכן רות מתוך ענווה נמנעה מלהציג את פרי עמלה לראווה כדי שלא להתגאות בחריצותה [אגרת שמואל].

כמות התבואה החריגה עוררה ברות חשש שמא נעמי תחשוד בה. באותם ימים של פריצות, היה נהוג שקוצרים מעניקים תבואה כאתנן, ורות דאגה שנעמי תחשוב שהיא השיגה את היבול בדרכים לא מוסריות. כדי להסיר כל ספק מלב חמותה, וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. רות הוציאה בשמחה את שאריות הקלי, תבואה קלויה ומוכנה לאכילה, שקיבלה מבועז ולא סיימה לאכול [שטיינזלץ, אשכול הכופר]. פעולה זו שירתה שתי מטרות. הראשונה, מענה מיידי לרעבונה של נעמי המבוגרת, שכן השעורה הגולמית דרשה עדיין טחינה ואפייה [אשכול הכופר]. המטרה השנייה והעמוקה יותר הייתה להוכיח לנעמי שברכת ה' שורה עליה. על ידי כך שהראתה לה כיצד מעט אוכל השביע אותה ואף הותיר שאריות, רות המחישה שנעשה לה נס. מכיוון שה' אינו עושה ניסים לחוטאים, נעמי יכלה להבין בבירור שגם הכמות העצומה של השעורה היא תוצאה של ברכה אלוהית טהורה, ולא של חטא [אלשיך].