תגובתה הפיזית של רות לדברי בועז מבטאת שילוב של רגשות עזים והקפדה על צניעות. הכתוב מתאר שתי פעולות נפרדות, וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. החלוקה לשלבים נועדה לשמור על צניעותה, שכן אילו הייתה משתטחת מיד בפישוט ידיים ורגליים, גופה היה עלול להיחשף, ולכן תחילה נפלה על פניה ורק אז השתחוותה לאטה [אלשיך]. מעבר לכך, שתי הפעולות ההפוכות משקפות את סערת רוחה: היא נפלה על פניה מתוך צער וכאב על דבריו הקשים והמרחיקים של הנער הניצב על הקוצרים שכינה אותה "מואבייה", והשתחוותה ארצה מתוך הכרת הטוב על דבריו המנחמים של בועז [אגרת שמואל].
פנייתה לבועז בשאלה מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ מעוררת פליאה, שכן המילה "מדוע" משמשת לרוב כביטוי של תלונה ולא של הודיה [אלשיך]. אולם, רות פועלת מתוך קו מחשבה זהיר; כאשר אדם זוכה לטובה בלתי צפויה, עליו לברר תחילה שמא מדובר בטעות והחסד כוון לאדם אחר [צאינה וראינה]. רות מנסה להבין את מניעיו של בועז: האם הוא מקרב אותה משום שזיהה בה מעלה אישית טובה, או שמא הוא סבור בטעות שהיא בת למשפחה מקומית מוכרת? על כך היא מיד מבהירה וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה [מלבי"ם], כלומר, אישה זרה שאינה מבית ישראל [ביאור שטיינזלץ], ואף על פי שהתגיירה, היא עדיין תמהה מדוע הוא גומל עמה חסד [רלב"ג].
תמיהתה מתעצמת סביב המילה לְהַכִּירֵנִי, שמשמעותה להתייחס אליה בקרבה [ביאור שטיינזלץ], או להתעניין ולשאול לזהותה, בניגוד לשאר העניות המלקטות בשדה שאיש אינו מכיר או שואל עליהן [אגרת שמואל]. פליאתה של רות נובעת מהפער העצום שבין יחסו המקרב של בועז לבין מוצאה. היא מגיעה ממואב, אומה שדבקה בה סטיגמה של פריצות ושנאסר עליה לבוא בקהל ה'. רות, השומרת על עצמה מכל חשד ונוהגת בצניעות יתרה, מופתעת שבועז אכן מכיר בכשרותה ובצניעותה, ואינו שופט אותה על פי דעות קדומות כפי שעשה נערו [אלשיך, אגרת שמואל, צאינה וראינה].
ברובד עמוק יותר, המילה לְהַכִּירֵנִי נראית מיותרת מבחינה תחבירית, ומכאן עולה שרות התנבאה מבלי לדעת מה ניבאה. לשון "הכרה" קרובה ללשון "ידיעה" (כמו בפסוק "וידע האדם את חוה"), ומרמזת על קשר של אישות וקדושין. באמירתה זו, רות למעשה חזתה את העתיד, שבועז עתיד "להכיר" אותה באמת ולקחת אותה לו לאישה [תורה תמימה, צאינה וראינה].