רות, פרק ב׳, פסוק י׳

תגובתה הפיזית של רות מבטאת צניעות וסערת רגשות, כאשר תחילה וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ מתוך צער על יחסו המרחיק של נער הקוצרים וכדי שלא לחשוף את גופה, ולאחר מכן וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה מתוך הכרת תודה על ניחומיו של בועז. היא פונה אליו בזהירות ושואלת מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ כדי לוודא שחסדו אינו נובע מטעות בזיהויה כאישה מקומית. לכן היא מיד מבהירה וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, כלומר אישה זרה שאינה מבית ישראל, ותמהה על בחירתו לְהַכִּירֵנִי, להתייחס אליה בקרבה ולהכיר בצניעותה חרף הדעות הקדומות על מוצאה המואבי. מבלי לדעת, באמירה זו היא גם התנבאה על העתיד, שכן לשון ההכרה מרמזת על קשר הנישואין שייווצר ביניהם.