המפגש בין בועז לרות עובר משלב הבירור על זהותה, להענקת חסות והגנה אקטיבית. בועז פונה אל הנכריה הפגיעה בדאגה אבהית, ומספק לה מרחב בטוח והנחיות התנהגות ברורות שישמרו עליה מפגיעה פיזית וחברתית.
פנייתו נפתחת במילים הֲלֹא שָׁמַעַתְּ, שמשמעותן בקשה לתשומת לב ושימת לב לדבריו [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, בועז מתייחס לדברים שרות כבר שמעה: יש המפרשים שכוונתו לאופן החיובי שבו דנים אותה בסביבה [מלבי"ם], או לדברי השבח של הנער הממונה עליה. לפי פירוש זה, כדי להזים שמועות מרושעות כאילו היא אישה שמרבה לצאת לרחובות, עליה להישאר במקומה ולא לנדוד [אגרת שמואל]. גישה אחרת מציעה שבועז מבקש ממנה להישמע לעצתו בדיוק כפי שנשמעה לחמותה, ומבהיר כי שאלתו הקודמת על זהותה לא נועדה לגרשה מן השדה, אלא נבעה מהתפעלות ממידותיה הטובות ומצניעותה [אשכול הכופר].
בועז מורה לה אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, שכן השדה הנוכחי גדול דיו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הליכה לשדות של בעלים אחרים טומנת בחובה סכנה של מפגש עם אנשים שאינם הגונים [אשכול הכופר], או עם בעלי שדות שלא יראו את נוכחותה בעין יפה ולא יקרבו אותה כפי שעושים בשדה זה [מלבי"ם, אגרת שמואל].
הציווי וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה מעורר דיון בקרב הפרשנים, שכן הוא נראה ככפילות לאחר האיסור ללכת לשדה אחר. יש המסבירים כי בועז אוסר עליה לעבור אפילו לשדות אחרים שלו, מחשש שהנערים שם ישנאו אותה [מלבי"ם], או כדי שלא תתרחק לשדות נידחים ומסתרים כשיש באפשרותה ללקט בשדותיו הגלויים והקרובים לעיר [אגרת שמואל]. מבחינה דקדוקית, המילה תַעֲבוּרִי מנוקדת באופן חריג בשורק במקום בחולם, וההטעמה שלה היא בסוף המילה [אבן עזרא, מנחת שי, חומת אנך].
בהנחיה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי (כאשר במילה תִדְבָּקִין נוספה האות נו"ן [אבן עזרא]), בועז מורה לה להיצמד למשרתות שלו. מאחר שרות כבר הוכיחה את מידת נאמנותה כשדבקה בנעמי, כעת עליה לדבוק בנערות [רלב"ג]. מטרת ההפרדה היא להרחיק אותה מהקוצרים הגברים ולמנוע כל חשד לחוסר צניעות או גילוי עריות [רלב"ג, אשכול הכופר]. למעשה, השדה היה מחולק לאזור שבו קצרו נערים ולאזור של נערות, ורות נדרשה להישאר אך ורק בצד הנשי [מלבי"ם]. מנגד, דעה ייחודית גורסת כי בועז התכוון דווקא לפועלים הגברים שלו, אך כינה אותם "נערות" כדי להרגיע את רות ולהבטיח לה שהם צדיקים גמורים ושהשהות במחיצתם בטוחה כאילו היו נשים [אגרת שמואל].
השימוש בפועל המבטא הידבקות מעורר קושי מסוים, שכן הוא מתאר בדרך כלל קשר אינטימי שאינו הולם את מעלתו של בועז בדיבורו עם אישה. בשל כך, מובאת דעה כי ייתכן שהגרסה המקורית כיוונה לכך שרות צריכה רק לדבר עם הנשים, ולא לדבוק בהן במובן הפיזי [תורה תמימה].
לצד הפשט, הפרשנים חושפים רובד רוחני עמוק בדברי בועז, וקוראים אותם כהדרכה לגיורת הנכנסת תחת כנפי השכינה. ההזהרה מפני הליכה בְּשָׂדֶה אַחֵר מסמלת את האיסור לעבוד אלוהים אחרים. הציווי לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה הוא אזהרה שלא לעבור על חוקי התורה ולאמץ את האמונה בה' (על בסיס הפסוק "זה אלי ואנוהו"), ואילו ההוראה לדבוק עם נַעֲרֹתָי היא קריאה להידבק בצדיקים, בסודות האמונה ובתורה [תורה תמימה, אשכול הכופר].