נוכח התרגשותה של נעמי והשבחים שחלקה לבועז, ממשיכה רות לשתף בנדיבותו של האיש ובהנחיות שנתן לה להמשך העונה. היא מוסיפה ומספרת: גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי, כלומר הוא גם אמר לי, עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, תמשיכי ללקט לידם, עַד אִם־כִּלּוּ שיסיימו אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על פער בולט בדברי רות: בעוד שבועז הורה לה במפורש לדבוק עם נערותיו, רות מספרת לנעמי כי אמר לה לדבוק עם הנערים. סביב שינוי זה, וסביב הדגשת התואר הַמּוֹאֲבִיָּה, מתפצלים המפרשים לשתי גישות מרכזיות.
הגישה הראשונה רואה בשינוי זה פגם, וקושרת אותו למוצאה. התואר הַמּוֹאֲבִיָּה בא ללמד שרות נכשלה בדיבור מגונה או שקרי, בדומה לאם האומה המואבית (בתו הבכירה של לוט) ששיקרה כשאמרה שאין איש בארץ [צאינה וראינה, אשכול הכופר]. ייתכן שרות פשוט לא שלטה היטב בלשון הקודש ולא הבחינה בין לשון זכר לנקבה, ונעמי נאלצה לתקן אותה בהמשך [תורה תמימה]. בנוסף, ייתכן שכמואבייה היא לא הבינה את דקויות הצניעות והייבום בישראל, וחשבה שאחד מהנערים יישא אותה לאישה, בעוד שאישה ישראלית הייתה מבחינה בהבדל שבין דברי בועז על הנערות לבין דברי נעמי [מלבי"ם].
מנגד, הגישה השנייה מגנה על צדקתה של רות ומסבירה שדבריה היו אמת לאמיתה. ייתכן שרות רק קיצרה את דברי בועז, שכבר סופרו לנעמי קודם לכן [רלב"ג]. יתרה מכך, התואר הַמּוֹאֲבִיָּה אינו בא לגנותה, אלא דווקא להעצים את חסדו של בועז: רות מדגישה שאף על פי שהיא נוכרייה מארץ זרה, בועז איפשר לה ללקט עם נעריו וציווה עליהם לשמור עליה [אשכול הכופר].
לפי קו מחשבה זה, רות דייקה לחלוטין בדבריה. נערות בועז יצאו לשדה רק לימים ספורים בתחילת הקציר כדי לשמוח בו, ואילו הנערים – שומריו הנאמנים של בועז – נשארו בשטח ברציפות. בועז ציווה על נעריו להגן עליה מפני הקוצרים השכירים שעוברים משדה לשדה, ולכן רות ציינה בצדק שהיא תדבק בנערים, שהם אנשי משמרתה, לאורך כל העונה [אלשיך]. עובדה זו מעידה על צדקותו של בועז, שכן נעריו היו יראי חטא וניתן היה לסמוך עליהם שלא יפגעו בה. על כך הוסיפה רות ואמרה גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי – כלומר, יש לברך את בועז גם על כך שהפקיד אותי בידי אנשים כשרים, וגם על כך שהתיר לי ללקט במשך כל עונת הקציר ולא רק ליום אחד [אגרת שמואל].
ברובד עמוק יותר, רות חיפשה הוכחות לכך שבועז אכן מתכוון לגאול אותה ולשאתה לאישה. משך הזמן שציין בועז, עַד אִם־כִּלּוּ אֵת כָּל־הַקָּצִיר, אורך כשלושה חודשים מתחילת קציר השעורים ועד סוף קציר החיטים. פרק זמן זה מקביל בדיוק לימי ההבחנה הנדרשים מגיורת לפני שתוכל להינשא, ורות הבינה שבועז מבקש לשמור עליה בקרבת נעריו עד שיחלוף הזמן ויוכל לקחתה לו לאישה [אלשיך]. בדרך זו, אזכור היותה הַמּוֹאֲבִיָּה רומז גם לגלגולה מנשמת בתו של לוט, שבאה כעת לקבל שכר על מעשה שעשתה במקור לשם שמיים [אלשיך].