רות, פרק ב׳, פסוק י״ז

יום עבודתה של רות בשדה מסתכם בהישג חומרי מרשים, המעיד על חריצותה, צניעותה וכוחה הפיזי.

הכתוב מציין כי וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב. הפרשנים מציעים מספר סיבות לשהותה הארוכה בשדה. גישה אחת מסבירה כי התנאים הנוחים שסיפק לה בועז, שכללו צל, מזון ושתייה, אפשרו לה לעבוד ברצף ללא צורך לשוב לביתה באמצע היום למנוחה [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת תולה זאת בצדקתה וענוותה של רות; למרות שיכלה לקחת בקלות מן העומרים, היא הקפידה לאסוף אך ורק את הלקט המותר לעניים על פי דין – שיבולים בודדות שנשרו. איסוף של כמות כה גדולה, שיבולת אחר שיבולת בשדה אחד, דרש זמן רב ועיכב אותה עד סוף היום [מלבי"ם, אלשיך, אגרת שמואל]. מנגד, יש המפרשים כי נערי בועז השאירו עבורה במכוון כמות כה גדולה של תבואה, עד שהיא פשוט נדרשה ללקט ללא הפסקה עד רדת הערב [אגרת שמואל].

בסיום הלקיטה, וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה. פעולת החביטה היא הכאת השיבולים כדי להפריד את גרעיני התבואה מן הקש והמוץ [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים שרות נהגה בחוכמה ובזריזות כאשר בחרה לנקות את התבואה עוד בשדה, כדי שלא תיאלץ לשאת לעיר משא כבד וחסר תועלת של תבן [מלבי"ם, אגרת שמואל]. מעבר ליעילות, פעולה זו נבעה מטעמי צניעות וזהירות. אילו הייתה נושאת את השיבולים בשלמותן, המשא העצום היה מחייב אותה ללכת ולשוב מספר פעמים, מה שהיה חושף אותה לסכנת פגיעה מאנשים שאינם הגונים בדרכים. החביטה אפשרה לה לשאת את הכול בפעם אחת, ללא צורך לעצור בדרך [אגרת שמואל]. בנוסף, היא מיהרה לסיים את המלאכה בזמן הקצר שבין הערב ללילה, כדי להספיק להראות לחמותה את התבואה הנקייה עוד באור היום [אגרת שמואל].

התוצאה של עמלה הייתה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. איפה היא מידת נפח המכילה שלוש סאים, כמות ניכרת וגדולה מאוד של למעלה מעשרים ליטר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כמות זו תואמת את שיעור הלקט המצופה משדה תבואה גדול ופורה [מלבי"ם]. נשיאת משא כזה לבדה מעידה על כוחה הפיזי העצום של רות, שכן אדם מן השורה מסוגל להרים בכוחות עצמו רק כשליש מכמות זו ללא עזרת אחרים [אגרת שמואל]. השימוש בלשון רבים במילה שְׂעֹרִים מרמז על הכובד הרב של המשא שהונח עליה [אבן עזרא], מה גם ששעורים הם תבואה בעלת נפח רב, והמשא היה נראה גדול הרבה יותר מאשר אילו היה מדובר בחיטים [אלשיך].