פסוק זה מציג את תשובתו הפומבית של בועז להשתוממותה של רות על החסד שהוא גומל עמה אף על פי שהיא נוכריה. בועז מבהיר לה ולסובבים כי יחסה המיוחד אליה אינו נובע ממניעים פסולים או מחיבה מקרית, אלא מהערכה עמוקה לשתי מעלותיה הבולטות: חסד בין-אישי יוצא דופן, ומסירות רוחנית כנה [אלשיך, אגרת שמואל].
בועז פותח ואומר הֻגֵּד הֻגַּד לִי. כפילות הפועל, המנוסח בלשון סבילה [אבן עזרא], מצביעה על כך שהשמועות עליה היו מפורטות וחזרו על עצמן פעמים רבות [אלשיך]. בנוסף, הכפילות מרמזת על כך שמעשיה הטובים ניכרו בכל מקום – הוגד לו על הנהגתה הישרה גם בתוך הבית וגם בחוץ, בשדה [תורה תמימה].
המעלה הראשונה שבועז מונה היא בין אדם לחברו: כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ. הפרשנים מסכימים כי יש כאן שבח עצום, שכן פעמים רבות שוררת מתיחות בין כלה לחמותה, ועל אחת כמה וכמה לאחר מות הבעל. העובדה שרות המשיכה לתמוך בנעמי גם לאחר מות אישה, מוכיחה שחסדה היה אמיתי ולא נעשה רק כדי למצוא חן בעיני בעלה בחייו [מלבי"ם, אלשיך, תורה תמימה].
המעלה השנייה היא המסע הרוחני שעברה רות בתהליך הגיור. בועז מציין: וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ (מולדתך – שכונתך וסביבתך). ברמה המעשית, רות ויתרה על הביטחון הכלכלי והמשפחתי ויצאה מאזור הנוחות שלה, במקום להישאר במקומה או לעבור לעיר אחרת במואב [אלשיך]. ברמה הרוחנית, עזיבת האב והאם מסמלת את נטישת העבודה הזרה של מואב, שבה נהגו לקרוא לעץ ולאבן "אבי ואמי" [תורה תמימה, צאינה וראינה, אשכול הכופר]. בועז למעשה משווה את פעולתה של רות למעשהו של אברהם אבינו, שעזב את ארצו ומולדתו למען האמונה [אשכול הכופר].
בועז מדגיש את טוהר כוונותיה במילים וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ (אשר לא הכרת בעבר [ביאור שטיינזלץ]). רות לא הצטרפה לאומה עשירה או חזקה כדי להפיק תועלת אישית, אלא בחרה להצטרף לעם מדוכא ושפל באותה תקופה, תוך שהיא נאלצת להתפרנס ממתנות עניים. דבר זה מוכיח שגיורה נעשה לשם שמים בלבד [מלבי"ם, אלשיך, אשכול הכופר].
את דבריו הוא חותם במילים תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (אתמול או שלשום). רוב הפרשנים קושרים ביטוי זה להלכה שנתחדשה ממש באותם ימים בבית המדרש: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" – כלומר, איסור החיתון חל רק על הגברים ממואב (משום שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים, תפקיד המוטל על הגברים ולא על הנשים) אך לא על הנשים. בועז רומז לרות שאילו הייתה באה לפני כן, היא לא הייתה מתקבלת לקהל ישראל. דברים אלו נאמרו כדי לנחמה ולטעת בה תקווה שחייה לא יהיו קשים כחיי גרים אחרים, וכן כדי להראות את גודל צדקותה: רות יצאה לדרך מבלי לדעת כלל על חידוש ההלכה, מתוך מוכנות להקריב הכול גם ללא הבטחה שתתקבל, מה שמעיד על לב טהור לחלוטין [תורה תמימה, צאינה וראינה, אגרת שמואל].