קרה לכם פעם שקיבלתם יחס כל כך טוב או הפתעה כל כך גדולה, עד ששאלתם את עצמכם אם אולי התבלבלו וזה בכלל לא היה מיועד לכם? זה בדיוק מה שמרגישה רות. מרוב התרגשות מהיחס הטוב של בועז, היא עושה שתי פעולות: וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. רות היא אישה מאוד צנועה, ולכן היא לא משתטחת בבת אחת, אלא קודם נופלת על פניה ורק אז משתחווה לאט כדי לשמור על צניעותה. הפעולות האלה מראות גם את הרגשות המעורבים שלה: היא נופלת מצער על המילים הקשות שאמר עליה קודם הנער האחראי על הקוצרים, ומשתחווה מתוך תודה גדולה על המילים המנחמות של בועז.
רות פונה אליו ושואלת: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ. היא רוצה לברר בזהירות אם בועז עוזר לה כי הוא באמת רואה את הטוב שבה, או שאולי הוא טועה וחושב שהיא מישהי אחרת ממשפחה מקומית ומוכרת. לכן היא מיד מבהירה: וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, כלומר, אני אישה זרה שלא נולדה בעם ישראל. רות מתפלאת שהוא בוחר לְהַכִּירֵנִי, להתייחס אליה מקרוב ולהתעניין בה, בניגוד לשאר העניות בשדה שאף אחד לא שואל עליהן. היא הגיעה ממואב, מקום שהיו עליו דעות שליליות מאוד, והיא מופתעת ומתרגשת שבועז לא שופט אותה לפי דעות קדומות, אלא באמת רואה ומעריך כמה היא טובה וצנועה.