תארו לעצמכם שאתם סוחבים משא כבד מאוד, אבל אתם כל כך מתרגשים עד שאתם כמעט רצים הביתה כדי לספר על מה שקרה לכם. זה בדיוק מה שהרגישה רות כשהיא חזרה מהשדה.
רות אספה המון גרעיני שעורה. המילים וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר מלמדות אותנו על הכוח והזריזות שלה. היא סחבה את כל הכובד הזה בעצמה, בלי לבקש עזרה מאף אחד, כדי לשמור על צניעות וגם כי כבר התחיל להחשיך בחוץ. אבל יותר מהכל, הרגליים שלה פשוט מיהרו מרוב שמחה ורצון עז לבשר לחמותה על ההצלחה.
כשהיא הגיעה, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה. נעמי נדהמה, כי זו הייתה כמות עצומה ליום אחד של עבודה. רות, מתוך ענווה, לא השוויצה או הציגה את התבואה לראווה, אלא נעמי פשוט ראתה את זה בעצמה. בגלל שהכמות הייתה כל כך חריגה וגדולה, רות קצת חששה שנעמי תדאג ותחשוב שאולי היא לא השיגה את היבול בדרך ישרה. כדי להסיר כל ספק מליבה, וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.
רות הוציאה בשמחה אוכל מוכן וטעים שנשאר לה מהארוחה שלה, ונתנה לנעמי. היא עשתה זאת משתי סיבות: קודם כל, כדי שלנעמי המבוגרת והרעבה יהיה מה לאכול מיד, כי את השעורה מהשדה צריך קודם לטחון ולאפות. הסיבה השנייה והעמוקה יותר הייתה כדי להראות לנעמי שקרה לה נס. רות הראתה לה שמעט מאוד אוכל השביע אותה ואפילו נשאר לה עודף. כך נעמי יכלה להבין מיד שברכת ה' נמצאת עם רות, ושהשפע הגדול הגיע כולו מתוך ברכה טהורה.