רות, פרק ב׳, פסוק י״ט

שאלתם את עצמכם פעם איך הייתם מגיבים אם מישהו היה חוזר הביתה עם המון אוכל, הרבה יותר ממה שהוא יכול לאסוף לבד? זה בדיוק מה שקורה לנעמי. כשרות חוזרת מהשדה עם כמות אדירה של תבואה ואפילו אוכל מוכן, נעמי מופתעת מאוד. היא שואלת אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, כי היא פשוט לא מבינה איך רות הצליחה לאסוף כל כך הרבה שיבולים ביום אחד. מיד לאחר מכן היא שואלת וְאָנָה עָשִׂית, שזה אומר: איפה עשית את הדברים האלה? נעמי יודעת שבעלי שדות לא מחלקים ארוחות מוכנות לעניים, ולכן היא חושבת שרות בטח עשתה עבודה מיוחדת כדי לקבל את האוכל. נעמי מבינה שמישהו היה מאוד נדיב לרות ועשה איתה חסד גדול, ולכן היא מברכת אותו ואומרת יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ. רות עונה לה, והתשובה שלה מתחילה במילה וַתַּגֵּד, שמראה שהיא מספרת את הכל בפירוט ובחכמה. רות היא צנועה, והיא לא מתגאה שהיא הצליחה לאסוף כל כך הרבה, אלא תולה את הכל בטוב לבו של האיש. כשרות ממשיכה לספר, היא משתמשת במילים מיוחדות: אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ כלומר, מה שאני עשיתי איתו. רגע, למה היא לא אומרת "מה שהוא עשה איתי"? הרי הוא זה שנתן לה אוכל! מסתתר כאן סוד חשוב: העני עושה למען העשיר הרבה יותר ממה שהעשיר עושה למען העני. העשיר נותן לעני אוכל שנגמר מהר, אבל העני נותן לעשיר זכות עצומה של מצווה, שמביאה לו ברכה מאת ה' ושכר לתמיד. בסוף דבריה, רות מגלה מי היה האיש: וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ... בֹּעַז. היא אומרת את שמו כדי להרגיע את נעמי ולהוכיח לה שהאיש שעזר לה הוא אדם צדיק, ירא ה' ושופט חשוב, שעשה הכל מתוך כוונה טהורה וטובה.