תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע ארוך עם שקים עמוסים בכל הדברים שאתם הכי אוהבים, אבל כשאתם חוזרים הביתה, השקים שלכם לגמרי ריקים. איך הייתם מרגישים?
זה בדיוק מה שמרגישה נעמי כשהיא חוזרת לארץ ישראל. היא עברה שבר עמוק, והיא משתפת את כולם בכאב שלה. כשהיא אומרת אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, היא מתכוונת שבעבר, כשיצאה מהארץ, היו לה חיים מלאים ושמחים. היה לה שפע של רכוש, ובעיקר הייתה לה משפחה אוהבת, בעל וילדים. אבל עכשיו, היא חוזרת וְרֵיקָם, כלומר חסרת כול. היא איבדה את הרכוש שלה ואת משפחתה היקרה, ונשארה ענייה ולבד.
נעמי יודעת שהדברים הקשים שקרו לה לא קרו סתם במקרה. היא אומרת שה' עָנָה בִי. המילה הזו מזכירה את המילה עדות. נעמי מרגישה שה' כאילו הביא עדים כדי להראות לה שהיא ומשפחתה עשו טעויות, והקשיים שהיא עוברת הם התוצאה של אותן טעויות. בסוף דבריה היא מוסיפה וְשַׁדַּי הֵרַע לִי, כלומר, ה' הביא עליה צרות וקשיים, והיא מבינה שהכול מכוון ומגיע ממנו.