תארו לעצמכם רגע שבו אתם צריכים להיפרד ממישהו שאתם מאוד אוהבים, רגע שבו הלב מלא ברגשות מעורבים. נעמי חוזרת לארץ יהודה כשהיא עצובה ושבורה, ושתי הכלות שלה, רות וערפה, הולכות יחד איתה. פתאום, נעמי עוצרת ומבקשת מהן: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה. היא בעצם אומרת להן לחזור הביתה למואב. למה שנעמי תשלח אותן חזרה? נעמי בעצם עושה להן מבחן חשוב. היא רוצה לבדוק אם הן מלוות אותה רק מתוך נימוס, או שהן באמת רוצות להצטרף לעם ישראל מתוך אהבה אמיתית לה' ולתורה. היא נותנת להן אפשרות לחזור, כדי לראות עד כמה הן באמת רציניות בהחלטה שלהן.
כשהיא שולחת אותן, נעמי אומרת להן ללכת אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, כלומר לחזור לבית של אמא שלהן. יצא לכם פעם לחשוב למה היא שולחת אותן דווקא לאמא ולא לאבא? התשובה היא מאוד אנושית ומרגשת. כשמישהי עצובה כי היא איבדה את בעלה, האמא היא בדרך כלל זו שיודעת לעטוף, לחבק ולנחם בצורה הכי חמה, קרובה ואוהבת.
לאחר מכן, נעמי מברכת אותן מכל הלב ואומרת: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד. היא מתפללת שה' יגמול להן על המעשים שלהן גם בעולם הזה וגם בשכר רוחני גדול. אם תשימו לב, נעמי משתמשת במילים כמו עִמָּכֶם או עֲשִׂיתֶם, שהן מילים שפונות בדרך כלל לבנים ולא לבנות. הסיבה לכך היא שרות וערפה התנהגו בגבורה אדירה. הן לקחו על עצמן אחריות גדולה, עזרו ופעלו ממש כמו גיבורים, ולכן מגיע להן שכר גדול ומיוחד.
נעמי מזכירה להן את המעשים הטובים והמיוחדים שלהן ואומרת: כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים. היא מודה להן על כך שהן דאגו לקבורה מכובדת לבעלים שלהן ושילמו על כך מהכסף האישי שלהן. היא גם מודה להן על החסד העצום שעשו איתה כשהיא מוסיפה את המילה וְעִמָּדִי. רות וערפה היו יכולות לבקש מנעמי שתחזיר להן כסף רב שהגיע להן, אבל הן בחרו לוותר על החוב. במקום להשאיר את נעמי בלי כלום בארץ זרה, הן דאגו לה, פרנסו אותה ונתנו לה אוכל מתוך אהבה ומסירות.