תארו לעצמכם שאתם נמצאים רחוק מאוד מהבית, ואחרי תקופה קשה ועצובה אתם מקבלים פתאום בשורה משמחת שגורמת לכם לרצות לארוז מיד את החפצים שלכם ולחזור. זה בדיוק מה שקרה לנעמי. אחרי שאיבדה את בעלה ושני בניה, היא מחליטה לעזוב את מואב ולחזור למולדת שלה. היא קמה לצאת לדרך יחד עם הכלות שלה, אבל למרות ששלושתן התחילו ללכת, המילה וַתָּשָׁב כתובה בלשון יחיד, כאילו רק אישה אחת חוזרת. הסיבה לכך היא שרק נעמי קיבלה החלטה פנימית, אמיתית וחזקה לחזור לארץ ישראל. היא רצתה לעזוב לחלוטין את מואב, ולכן כתוב שהיא יצאה מִשְּׂדֵי מוֹאָב בלשון רבים. היא ממש עקרה את עצמה מכל ערי מואב מתוך רצון לשוב לארץ הקודש, ולא סתם חיפשה לעבור לעיר מואבית אחרת.
איך נעמי ידעה שהגיע הזמן לחזור? מוסבר שהיא שָׁמְעָה בשורה טובה. פתאום הגיעו למואב רוכלים יהודים שמכרו תכשיטים ודברים מיוחדים. בשנות הרעב הקשות הרוכלים האלה לא הסתובבו בדרכים, כי לאף אחד לא היה כסף לקנות מהם. ברגע שנעמי ראתה אותם, היא הבינה מיד שהרעב בארץ יהודה הסתיים ולאנשים שוב יש כסף. נעמי חיכתה בכוונה עד לרגע הזה כדי לחזור, משום שהיא לא רצתה להכביד על העניים בארץ ישראל בזמן הרעב ולבקש מהם אוכל כשאין להם מספיק לעצמם.
הבשורה המשמחת שנעמי קיבלה הייתה כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ. כלומר, ה' לא רק נתן להם אוכל מתוך רחמים, אלא חידש את הקשר וההשגחה עליהם, מכיוון שעם ישראל חזר בתשובה ושיפר את המעשים שלו. נעמי כל כך התרגשה, והיא מיהרה לצאת לדרך מיד כששמעה שה' עומד לָתֵת להם לחם. היא יצאה לדרך עוד לפני שהקציר התחיל בשדות, רק כדי להספיק להיות חלק מהברכה המיוחדת שה' נתן לעם ישראל בזכות המעשים הטובים שלהם.