באישון לילה, לאחר בקשתה הדרמטית של רות, בועז משיב לה בכנות ובזהירות. הוא מאשר את מחויבותו ואת שייכותו המשפחתית, אך חושף כי קיים מכשול חוקי המונע ממנו לפעול באופן מיידי.
בועז פותח במילים וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כלומר, נכון הדבר והצדק עמך [ביאור שטיינזלץ]. כִּי גֹאֵל אָנֹכִי, שהרי אני שייך למשפחה וראוי לייבם אותך. עם זאת, הוא מסביר כי אינו יכול לבצע את הגאולה עתה ותיכף, משום שעליו לשמור על סדר הקדימויות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הסיבה לכך היא שיֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. הפרשנים מסבירים את טיב הקרבה המשפחתית: שמו של הגואל הקרוב היה "טוב", והוא היה אחיהם של אלימלך (חמיה של רות) ושל שלמון (אביו של בועז). יוצא מכך שבועז היה בן דודו של מחלון, בעלה המת של רות, בעוד ש"טוב" היה דודו, ולכן זכותו של הדוד לגאול קודמת [רש"י, צאינה וראינה].
נקודה מרכזית בפסוק טמונה בפער שבין הקרי והכתיב. המילה אם כתובה בפסוק אך אינה נקראת, מסורת המהווה הלכה למשה מסיני [תורה תמימה]. פער זה, המשלב בין ספק לוודאות [רש"י], זוכה למספר הסברים. גישה אחת מפרשת כי הכתיב מבטא את פני הדברים כלפי חוץ: בועז דיבר באופן שישתמע ממנו ספק בעיני ההמון, אך בלבו פנימה ידע בוודאות שהוא זה שיישא את רות [נחל אשכול]. ביסוס לוודאות זו ניתן למצוא בעובדה שההלכה המתירה נישואין ל"מואבית ולא מואבי" חודשה רק ימים ספורים קודם לכן. בועז ידע שהגואל הקרוב, שאינו בקיא בהלכה זו, יסרב לגאול את רות מחשש שישחית את נחלתו, ולכן הספק היה תיאורטי בלבד [אגרת שמואל]. מנגד, גישה אחרת רואה במילה הכתובה רמז לספק פנימי ועמוק של בועז עצמו. בהיותו אדם בא בימים, בן שמונים שנה, הוא חשש ונסתפק שמא תש כוחו ואין לו עוד את היכולת הפיזית להוליד ילדים ולשמש כגואל [מנחת שי, אגרת שמואל].
מעבר לרובד ההיסטורי והמשפחתי, הפסוק זוכה גם לפירושים אלגוריים [אגרת שמואל]. ברובד האישי, רות מסמלת את נשמת הגר המחפשת להתעלות ולהידבק בה׳ דרך נשמתו של בועז הצדיק. בועז מרגיע אותה שזכויותיה רבות, ורומז לה על קיומו של "גואל קרוב" יותר, ה׳ עצמו, שהוא "טוב" ומשפיע חסד, ובידו לגאול את נשמתה ישירות. ברובד הלאומי, הפסוק נדרש על סוד הגלות והגאולה. הלילה מסמל את הגלות הארוכה, רות מייצגת את השכינה ואת כנסת ישראל, ובועז מסמל את ה׳. ה׳ מאשר כי הוא הגואל האמיתי והבלעדי, אך מצביע על כך שיש "גואל קרוב ממני", והוא עם ישראל עצמו. באמצעות מעשיהם הטובים, ישראל יכולים להפוך לגואלים של עצמם, לקרב ולהחיש את הגאולה בבחינת "זכו אחישנה".