בשעת בוקר מוקדמת, רות שבה מן הגורן נושאת עמה שעורים ובשורה גורלית, והמפגש בינה לבין נעמי טעון בציפייה דרוכה לגבי עתידה.
כאשר הכתוב מציין וַתָּבוֹא אֶל־חֲמוֹתָהּ, הוא רומז לכך שבועז ליווה אותה רק עד אם הדרך, ומשם נכנסה לעיר והגיעה לבית לבדה [מלבי"ם, נחל אשכול]. השימוש בתואר חֲמוֹתָהּ במקום בשמה "נעמי" נועד להדגיש את צדקותה של נעמי; בדרך הטבע, חמות עשויה להצטער כאשר אלמנת בנה נישאת לאיש אחר ועוזבת את המשפחה, אך נעמי התגברה על תחושה זו, שמחה בשמחתה של רות וקיבלה אותה באהבה כבת [אלשיך].
שאלתה של נעמי, מִי־אַתְּ בִּתִּי, זכתה למספר כיווני פרשנות במקורות. הגישה הפשטנית מסבירה כי רות הגיעה באשמורת הבוקר, כשעוד היה חושך, ונעמי פשוט לא הצליחה לזהות את הדמות העומדת בפתח עד שזו ענתה לה [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, מלבי"ם, אשכול הכופר]. לעומת זאת, רוב המפרשים מבינים את השאלה באופן מהותי, ומסבירים שהמילה מִי משמשת כאן במשמעות של "מה". כלומר, נעמי שואלת לסטטוס האישי של רות: מה מצבך כעת? האם את עדיין אלמנה פנויה הנמצאת ברשותי, או שכבר הפכת לאשת איש ועברת לרשותו של בועז? [תורה תמימה, צאינה וראינה, אבן עזרא, אלשיך, נחל אשכול, אגרת שמואל]. גישה נוספת מציעה שנעמי הופתעה מאוד מעצם חזרתה של רות. היא ציפתה שבועז ישא אותה לאישה בו במקום כדי לא לביישה, ושאלתה מבטאת תדהמה: כיצד ייתכן שאישה צדקת כמוך חוזרת הביתה במצב כזה ללא הכרעה? [אשכול הכופר].
בתשובתה, הכתוב מקצר ואינו מציין שרות ענתה "אנוכי רות", אלא עובר מיד לתיאור המעשים [אבן עזרא]. נאמר וַתַּגֶּד־לָהּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לָהּ הָאִישׁ, והפרשנים מציינים שרות פעלה כאן בחוכמה רבה. היא עמדה במצב עדין: לו הייתה מציגה מיד את שש השעורים שקיבלה, נעמי עלולה הייתה לחשוד שזהו תשלום פוחז על יחסים לא ראויים. לכן, רות גוללה בפניה תחילה את כל השתלשלות האירועים, כדי להוכיח את כוונותיו הטהורות של בועז, את צניעותו ואת הבטחתו לגאול אותה [אלשיך, אגרת שמואל]. רות אף הדגישה שהשעורים ניתנו במיוחד לכבודה של נעמי, כדי שלא תשוב אליה בידיים ריקות, ובכך שללה כל מחשבה שמדובר בתשלום אישי עבורה [אלשיך, אגרת שמואל].
השימוש במילה עָשָׂה טומן בחובו משמעות עמוקה. בעבר, כשהייתה ענייה מרודה, רות דיברה על העבודה שהיא עצמה "עשתה" עבור בעל השדה, אך כעת היא מכירה בחסד העצום שבועז עושה עמה [נחל אשכול, אגרת שמואל]. יתרה מכך, בכך שאמרה שבועז עָשָׂה ולא רק "דיבר", רות העבירה לנעמי מסר מרגיע: השבועה שנשבע לה בועז לגאול אותה, נחשבת לדבר מוגמר ועשוי המבטיח את עתידן [אשכול הכופר, אבן עזרא, מלבי"ם].